Liattoty
כתוב תמיד היא, בגלל שאני לא רוצה לספר מה עומד לקרות. אוהבים? אני עושה ספר על זה, זה קטע מהטקסט למי שלא יודע מה זה פרולוג.

פרולוג לסיפור מיתולוגיה. "עד הסוף"

Liattoty 24/04/2014 690 צפיות 3 תגובות
כתוב תמיד היא, בגלל שאני לא רוצה לספר מה עומד לקרות. אוהבים? אני עושה ספר על זה, זה קטע מהטקסט למי שלא יודע מה זה פרולוג.

ועוד פעם החרב מנסה לחתוך אותי, שוב ושוב ושוב. אני לא מצליחה להתגונן, היא חזקה מדי.
מה עשיתי שכל כך הכעיס אותה? אני רוצה להוציא את הנשק שלי, אבל היא לא נותנת לי.
"די!" אני רוצה לצרוח עליה, אבל כל מה שיוצאת לי היא לחישה שקטה ולא נשמעת.
היא לא התייחסה לזה, כל מה שהיה בעיניה היה מוות קטלני והורג. מה שהיה בעיניי היה תחנון לסוף, שכבר אגיע לרגע שאני בורחת או נהרגת. יכולתי לוותר, לעמוד ולתת לזמן לעשות את שלו. אבל פחדתי, היה לי דברים להפסיד.
לבסוף, כשהיא מתנשמת פזרתי את האבק של השרשרת והחרב הופיעה בידי. תמיד עלה בפניי חיוך כשראיתי את הנשק הנוצץ מכסף, גם עכשיו זה קרה. היא הופתעה, וכשהתאוששה מההלם המשיכה לנסות להרוג אותי.
התקרבתי אלייה, וזה היה נראה דבר טיפשי במיוחד. אבל הייתה לי תוכנית. היא יכלה להרוג אותי, היא יכלה לקחת את החרב ופשוט לחתוך אותי. אבל היא קפאה במקום. ידעתי מה אני עושה.
"אל תשתמשי בזה.." היא לחשה והביטה בתקרה. "את יודעת שאני לא יכולה למות."
"אני יודעת. אבל זה יכאב לך, לא?" לחשתי לאוזניה, והרגשתי שהיא רועדת. היא לא ציפתה שזה יקרה, אני יכולתי לנסות בכישלון לעשות את זה מההתחלה, אבל כשהגוף רגוע אני מסוגלת לעשות את זה.
צרחות מהחדר השני. נבהלתי ונאחזתי חרדה. היא מנצלת את זה לטובתה, היא משתחררת מהלחש ושורטת את ידי עמוק וגורמת לי לדמם. אני צורחת מכאב וברפלקס אני חותכת את צווארה, שהחתך כמעט גרם לערוף את ראשה. הייתי סנטימטר מלעשות זאת, לכמעט להרוג אותה, אבל לא הייתי מסוגלת. גם אם היא לא תמות בסוף. רצתי מהחדר בנסיגה, כשהלב שלי פועם ואני רואה רק שחור ופחד בעיניים.


תגובות (3)

מוזר, מסתורי ומעניין. אהבתי.
רק תנסי לעשות את זה קצת פחות כמו תסריט.

24/04/2014 17:32

אהבתי.

24/04/2014 17:43

כן, אני מסכימה עם אדוארד ברונו.

25/04/2014 11:38
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך