שועל האש – הקדמה -1-

שועל האש
הקדמה
אי שם, בעמק מיוחד, ישנה כתובת. הכתובת הזו שנתה את חיי אמה, הארי וג'ני.
הנבואה הזו נוגעת להם ורק להם.
היא אומרת כך :
"אי שם, קיימים שלושה ילדים.
רק שלושת הילדים האלה את שועל האש למצוא יכולים.
צריכים הם למצוא את כוחותיהם ולאחד אותם.
וכך, להציל יחד את כל העולם.
הם צריכים לצאת לדרך כבר עכשיו,
ולהציל את העולם באומץ רב.
אומץ לב, כבוד ותושייה.
אז הם צריכים לצאת לדרך,
כי חבל על כל שנה, כל יום, כל שעה, כל שנייה.
את שועל האש חייבים הם למצוא,
את קצה הרמז הראשון נכתוב לכם כעת :
את הכוחות יגלה ילד גבוה, שחור שער ודי שקרן.
את הכבוד לאחרים תן, אל תשקר.
קיים את זה, תקבל כוחותיך מהר.
בעיות רבות יהיו בדרככם,
אך לא יעזור דבר, כי זהו גורלכם.
היזהרו והישמרו מהאדם במסכה – אותו אדם הוא מרושע.
אז צאו לדרך, ואל תעצרו.
ותצילו את העולם מהאיש במסכה, תצילו, ואל תוותרו."
פרק ראשון
" הארי, קום, נו ! אנחנו חייבים למהר ! גם את, ג'ני ! "
" אני קם, אני קם, אמה…"
" גם אני קמה…. אי אפשר עוד כמה דקות ? "
" לא ! תתחילו להתארגן, לפני שנאחר לבית היתומים החדש ! "
אף פעם אמה, ג'ני והארי לא נשארו בבית יתומים אחד. הם עברו מבית יתומים אחד למשנהו, וכל אחד מהם היה מרושע יותר, נוקשה יותר ומסוכן יותר.
הארי ניחש שגם הפעם יהיה זה בית יתומים קשוח ומטונף. בבית היתומים שעבר שעבר, כך הוא זוכר, המקלחות היו כל כך מטונפות ומלוכלכות שכשיצא מהמקלחת נהיה מלוכלך יותר ממה שהיה קודם ולא התנקה. ובבית היתומים שלפניו המיטות היו דרגשים שבהתחלה נראו להארי כל כך מזמינים והוא קפץ על המזרן וכמעט שבר את הגב, ( לטענתו. האחות * המכוערת * של בית היתומים אמרה שלא קרה כלום ) וסבל מכאבים כל החודש ששהו בבית היתומים הזה ואז עברו לאחר, והכאב נשכח יחד עם בית היתומים.
" נו ? " שאלה ג'ני, שהיא האחות הבכורה. בת שש עשרה, שערה חלק ובצבע האש וארוך ותמיד קלוע בצמה ארוכה שהשתרכה על כל גבה, צמה שקלעה בעצמה, או שאמה קלעה לה. עיניה היו גם, בצבע האש . היא יפיפייה.
" נו מה ? " שאלה אמה, שלה, לעומתה, היה שיער בלונדיני חלק אסוף בקוקו קטנטן על ראשה. פניה היו קטנים וחמודים אך אישיותה אמיצה וחדה. עיניה היו בצבע הדבש.
" נו, סיימתם להתארגן אולי ? הרכבת לבית היתומים יוצאת בעוד עשרים דקות, וייקח לנו חצי מהן רק כדי להגיע לשם! " צעקה ג'ני.
" אז קדימה, אמה ! " צעק לה הארי, מתבדח. הארי הוא שחור שיער, גבוה וממושקף. הוא האמצעי. אמה היא הקטנה ביותר ותמיד התרגזה על כך. הוא בן 13 והיא בת 11. הוא ישב על המיטה המלוכלכת.
" הנה, הנה, בואו נצא כבר…. ! " התרגזה אמה. הם עמדו כולם בחדר, לבושים בלבוש מכובד, מגוהץ ו ( די ) נקי. עם התיקים המעטים שהיו להם, כי ( כמובן ) היו עניים, יצאו לדרך לרכבת המרכזית.
" סליחה, אדוני, אנחנו צריכים להגיע לג'ורקין." אמרה ג'ני לנהג הרכבת.
" לא שמעתי על מקום כזה. " ענה לה .
" זה מעבר לים. אנחנו צריכים להגיע לנמל. "
" נמל אז נמל, תגידי לנמל. "
" תודה. " אמרה ג'ני והכניסה שטר של עשרים וקופה שיש בתוך הרכבת, שנראית כמו תיבת דואר, רק בגרסה קטנה הרבה יותר. הרכבת לה הייתה משהו, היה לה ריח של עישון ושל טבק, והעיצוב היה נראה כאילו מי שבנה את הרכבת היה באבל. שחור, שחור, שחור ושחור. בכיסאות לא היו נוחים וכוסו בבד שחור, קירות הרכבת נצבעו בשחור, והנהג לבש שחור. 'איזה מן מקום מוזר….' חשב הארי לעצמו.
עברה חצי שעה, שעה, והנוף שבחלונות נעשה אפלולי יותר ויותר. עצים כבר לא נראו, ורק שיחים קוצניים לרקע של ערפל וכביש עם המון רעידות. כבר ירד החושך. הנהג קרא : " הנמל ! " וג'ני סימנה להארי ולאמה לבוא אחריה. כשירדו מהרכבת אמרה ג'ני להארי ואמה :
" תלכו אחרי. אנחנו צריכים למצוא עכשיו את הנמל, זה ייקח לנו כמה דקות, ואז נצטרך לקרוא לסירה או ספינה כדי שייקחו אותנו לג'ורקין. אוקיי ? "
" בסדר. "
והם הגיעו לנמל.