למה יש לי גלידה בבריכה
מה הטעם של החיים? לא, לא, לא מה הטעם בחיים- בני זונות אובדניים שכמותכם. מה הטעם שלהם. ואל תענו לי בטעמים של גלידה.
הטעם של החיים זה רכב חדש? לסוע בכביש המהיר ללא הפסקה? להרגיש רוח מטורפת נושבת על פנייך? להשתגר ברגע לכוכבים?
האם הטעם של החיים הם קרבה. ואולי הם כוונה. או משמעות.
ואולי טעם החיים זה שעמום, החוסר של משמעות. הרי טעם המשמעות שונה מטעם החיים. טעם המשמעות דומה לטעמים של גלידה.
אז מה נשאר? כשמזיזים את כל הדברים המשמעותיים מהחיים שלך? כשכל הזיות הדעת נעלמות ואתה צולל בתוך בריכה של כל הדברים שאולי התעלמת מהם? כשהסחות הדעת לא מושיטות יד וקרני השמש מספיקות להגיע לפנייך. אתה עדיין לא מת. אבל אתה גם לא בדיוק חי. משהו שצף בין לבין, עם הראש כלפי מטה. אמא צועקת שגופה צפה בבריכה. אבל זו לא גופה זה אצות. הן מתרבות לאט ואורגות יחסי גומלין. יתכן שיצופו שם לנצח.
הטעם של החיים לא בא בדרך כלל. ואהוא לא בא בזול. הוא בא כשאנחנו יולדים. מתוך מציאות אחת מציאות אחרת, נפתחת מתוך הבטן וקורעת לנו את הרחם. חווינו את זה בצורה מסויימת גם לפני כילדים, מסתכלים להורים שלנו בעיניים, ורואים כמה סבל גרמנו להם. וכשזה קורה, והם סובלים, הם ממהרים וממלאים את עצמם בכמה שיותר כדורים, משככי כאבים וזריקות אפידורל שמזכירות מורפיום. אנחנו מסממים את עצמינו ללא הועיל ומקללים, אולי מקווים שמעולם לא נולדנו.
וככה אנחנו בעצם עושים גם רוב החיים שלנו, עד ללידה ואחריה, כשהתזכורת הכואבת שלנו לומדת לשחק כדורגל ולברוח מהכאב של עצמה, ואולי גם מהעיניים שלנו.
כשברגע הכי נורא בחיים שלנו בו חווינו את החיים עצמם, הענקנו להם את הדבר היחידי שניסינו לברוח ממנו. איך הם לא ינסו להימנע מאתנו אחר כך? ואנחנו נבוא ונאמץ אותם קרוב ללב, כי אין לנו דרך אחרת להתייחס לבוגדים שהכאיבו לנו ברמה שלעולם לא נוכל להכיל. ועכשיו אנחנו גם יודעים מי אנחנו להורים שלנו, ומתמלאים בבהלה.
אנחנו מקווים הכי חזק שהילדים שלנו ימצאו משמעות. אנחנו מקווים שאנחנו נמצא גם. וגם שההורים שלנו.
אנחנו מקווים לא לחיות, ובאמת לצוף כל היום על עננים של סוכר. ואתם תעזרו לי, עם המחשבות האובדניות שאתם אינכם מספרים, הנטיות המטורפות שאפשר להבחין רק בין מעשים, והעובדה המצמררת שאינכם לרוב מסוגלים לדבר על שום דבר אחר פחות נפלא מגלידה. ואני אולי אתעצבן לפעמים. ואז אני אזכור שהחיים לא באמת חשובים. והכרה בלידה לא באמת חשוב. וכשאני אסתכל לאמא שלי בעיניים אני אקווה שהיא לקחה המון אפידורל ובקרוב בעתיד אני יודעת שאימהות לא ירגישו כלום מלבד כאב גב טיפשי. ואז המסעדה היחידה בה יהיה אפשר לקחת חתיכה מהחיים תסגר, ולא ישאר לנו כלום ושום דבר מזה. נשכח לחלוטין מה אנחנו עושים כאן והמורשת של כואב נכאב תיפסק. אולי נהיה מאושרים יותר או שנשכח ממה ברחנו ונפסיק לנסות לברוח. ולשעמום שלנו יהיה טעם חדש, נעים יותר, חלול וריק- כי היכולת היחידה שתשאר לנו תהיה לפחד מהמוות ולא לחשוש מהחיים כלל. וזה יהיה כמו לרחף על הבריכה, מבלי לגעת בה, וכל רגע כמעט להישאב למקום גבוה יותר. מקום בלי כוח משיכה. עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ אנחנו נרקוד אורה. ולא יהיו אצות בבריכה. אין פוטוסינטזה.
המשמעות של החיים תעלם כליל. וכל מה שנתעסק בו תהיה המשמעות של המוות. ויום אחד כמו צונמי הוא יבוא ויבלע את כולם. ולא יהיו שום דבר שחיבר את הרגל שלנו כמו עוגן לקרקעית. אנחנו מפסיקים להיות, עצם המחשבה על המוות. וכל החיים שלנו יתרכזו שם. במחשבה הזו בדיוק.
אני שמחה שיש טעם לחיים שלנו. זה גורם לנו להתעסק בעיקר. בעוד שבמוות אין טעם, זו הסיבה היחידה שמשאירה אותנו ככה. עדיין חיים, גם אם נסים על נפשם.
ממשיכים לזרוק על הבריכה גלידה.
תגובות (5)
מממממ…יש לי רק שאלה אחת שעולה מהקטע הזה.
על מה את מדברת זיתים?
שמתי לב שיש לך נטייה לערבב את הפילוסופיה הנהדרת שלך עם דימויים קצת..לא מפותחים, וזה פשוט גורם לי לבלבול. האהבה שלך להתעסק לאנשים במוח היא כמובן מבורכת, אבל כשאת מערבבת את כל המסקנות האלה עם דימויים על בריכות ואצות וגלידה ולידה זה פשוט מנותק. וקצת מבלבל.
אז כן, לא הבנתי דבר מהקטע הזה. אולי את מבינה. אולי את חיה לפי זה. אבל אם את רוצה להעביר את זה אלינו אנא עשי זאת בדרך ברורה יותר. יש לך הרבה מה לומר זיתים, תמיד יש לך הרבה מה לומר. אבל מה הטעם בלדבר אם אף אחד לא מבין? אם מישהו מרגיש אז יש טעם. והרגשתי מעט רגש בקטע הזה אבל לא ברמה דומיננטית.
בכל מקרה, להבא,
grab it in the balls.
אני מבינה את אומרת כמובן אבל אני דווקא לא ידעתי שקיימת כאן איזושהי בעיה להבין. כלומר יש פה קטעים מרחפים למדי. אבל לא שפת סמלים נסתרת. אולי הייתי צריכה להעריך את הקטע הזה מחדש. בכל אופן כמו שאמרת אז אני לא באמת כותבת את הדברים לאחרים.. פעם הבאה אני פשוט אשקול אם להעלות. חושבת על משהו ספציפי שלא היה מובן?
אני יכולה לחשוב על הרבה דברים ספציפיים, אבל לא אעשה זאת כי אין טעם.
אני באופן אישי בכל מקרה פחות מתחברת לקטעים האלה שלך, אבל את באמת לא כותבת בשבילי אלא בשביל עצמך. למעשה אני עצמי גם לא מעלה בשביל אחרים, סתם נוח לי שזה ירחף כאן, כמו שאלכס פעם אמר.(מפתיע שאני זוכרת. או שלא.)
בכל מקרה בזמן האחרון כל דבר שאת כותבת מקנה לי איזשהו ערך, או לפחות מתסכל אותי במקצת, וטוב, גם זו השפעה של קטע חחחח.
אף פעם לא הפסקת להיות טובה יפה.
המשפטים זורמים ברטוריקה קצבית. התמונות, כמו תמיד, חזקות.
מבחינה מבנית, הקטע נדמה כמו אוסף של מחשבות רנדומליות. כאילו, בשתי הפסקאות האחרונות יש עדיין סדר, והשורות האחרונות לכאורה מסכמות אותו וחותמות אותו, אם כי לא ברור מה היחס שלהן לדברים שנאמרו לפניהן. האם הן סותרות אותן או מסכימות איתן? בכל אופן, מתישהו באמצע, המחשבות מקבלות כיוונים שקשה לעקוב אחריהם. יש לי הרגשה שאפשר לארגן את המחשבות בצורה קוהרנטית שתיצור מסלול מחשבתי הגיוני ומסודר. ואני מניח שבראש שלך הן מופיעות בסוג של היגיון כזה(?). משפטי קישור שיבהירו את היחס ואת המעבר ממחשבה למחשבה יכולים לעזור מאוד להבנה.
אז בגדול, יש פה הרבה דברים טובים. אבל זה כמו חדר מבולגן, שכל החפצים הזרוקים על הרצפה מפריעים לראות את הפוטנציאל שבו. ומי כמונו יודע שחדרים מבולגנים הם בעלי פוטנציאל שיכול לקרוע את הירח?
במחשבה שנייה, האזורים בהם הסדר הולך לאיבוד, הם דווקא האזורים שבהם כתובים דברים שמעגנים את המחשבות ומקשרים אותם לחיים. או לפחות, ככה זה נדמה לי.
קראתי את זה שוב. כן אני יכולה עכשיו להבין. אתה צודק לגבי הסדר. אצלי יש לזה סדר מסודר בראש. לא טרחתי להסביר את התמונות והרבה דברים. מילות קישור זו הצעה טובה. אתה צודק.
סדר יכול ללכת לאיבוד, אבל או מבחינה מבנית או רעיונית, אחרת זה פשוט הרבה יותר מדי.
אני אזכור את הדברים האלה פעם הבאה, תודה