קדושה אני מבקש

בס"ד

ק ד ו ש ה א נ י מ ב ק ש !!!

פרק 1 – הקדמה:

למה בחרתי בשם הזה ?
מילותיו האחרונות של הרב נריה זצ"ל היו :

" קר לי ! תחממו אותי בדברי תורה ! תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה. תנו לי להגיד שלום לארץ ישראל ולהיפרד ממנה באהבה, בשמחה וברצון. קדושה אני מבקש. קודש קודשים אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל, תנו לי הרגשת קדושת ארץ ישראל. תנו לי הרגשת קדושת עם ישראל " .

בחרתי לעסוק בנושא הזה כי אני חושבת שזה נושא שקצת נחלש בדור שלנו וכבר פחות משמעותי ממה שהיה פעם.
תחשבו שנייה על הרב נריה. הבנאדם עומד למות ומה שמעסיק אותו יותר מכל ברגעים אלה הוא הקדושה. הוא מבקש דברי תורה. הוא מבקש קדושה. הוא מבקש להרגיש אותה בכל איבריו. זה אדיר ! זה משהו שמבחינתנו בכלל לא נתפס.
לצערנו, אנחנו כ"כ רחוקים מזה.
אז.. מה זה בעצם קדושה ? ולמה הוא כ"כ מבקש ורוצה את זה ?

הלכתי למילון וחיפשתי את הערך "קדושה" , וזה מה שקיבלתי :

קדושה : טהרה, חשיבות דתית, זכות, רוממות, צדיקות, רמת מוסר גבוהה, עבודת האל .

קשה להבין מה זה קדושה מההגדרה המילונית ולכן הבאתי סיפור שמצאתי באינטרנט בזמן שחיפשתי תשובה לקושיה הזאת :

בסעודת ראש חודש ישבו ביחד כמה נערים וזימרו בהתלהבות:
"אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים כל יום יהללוך סלה".
"מה זה קדוש?" שאל פתאום אחד מאותם הנערים. כולם השתתקו.
השקט נמשך עוד רגעים ארוכים, ואז הצביע הרב על אותו נער ואמר: "אתה!".
כולם התפוצצו מצחוק.
"למה אתם צוחקים?! אני רציני מאוד. אתה קדוש!" אמר הרב והצביע על נער שישב בקצה השני של החדר, "וגם אתה קדוש!" המשיך הרב והצביע על עוד נער, "וכל אחד מכם כאן קדוש!".
"רציתם בטח לדעת מה הופך אתכם לקדושים? אספר לכם סיפור:
אל רבי זושא הגיע יהודי שהתלבט בדיוק בשאלה זו. הוא רצה להיות קדוש, הוא רצה להבין במה הוא יותר טוב מהשכן שלו הגוי.
"טוביה", פנה הרבי לגבאי שעמד בחוץ, "תיכנס רגע!".
– תגיד לי טוביה: למה אתה עובד?"
– "מה פירוש רבי, למה אני עובד?! אני עובד בשביל פרנסה, שיהיה לי כסף!"
– "ולמה טוביה צריך כסף?"
– "אוכל רבי! צריך לקנות אוכל לטוביה ולילדים."
– "אבל למה טוביה צריך אוכל?" המשיך הרבי בשאלותיו.
– "אוי, באמת רבי, וכי אינך יודע שטוביה והילדים צריכים כוח!"
– "אבל למה הם צריכים כוח? טוביה! בשביל מה?"
– "מה זה למה? הם צריכים כוח, רבי, צריך כוח בשביל עבודת ה'!"
– "לך לשלום, טוביה, ועכשיו תזמין בבקשה את אלכס, העגלון שעומד למטה.
אלכס הגיע לחדרו של הרבי מתנשף, זה עתה חזר מהנפח, לאחר פרזול פרסות חדשות לסוס. "כן רבי, מה רצית?"
– "למה אתה עובד?"
– "מה למה? אני עובד בשביל כסף!"
– "ולמה בדיוק אלכס צריך כסף?"
– "בשביל אוכל רבי! אלכס צריך אוכל!"
– "ולמה אלכס צריך אוכל?"
אלכס כמעט התפוצץ, אם לא היה לו קצת כבוד לרבי זושא, הוא היה יוצא משם, אבל הוא המשיך בדו שיח המוזר הזה: "אלכס צריך אוכל כדי שיהיה לו כוח, רבי".
– "ולמה אלכס צריך כוח?"
– "די! רבי!" התרגז אלכס. "אלכס צריך כוח בשביל לעבוד. אלכס עובד בשביל כסף. אלכס צריך כסף בשביל אוכל. זהו".
שחרר רבי זושא את אלכס לשלום ופנה ליהודי שעמד מולו, "הבנת את ההבדל שבין טוביה לאלכס? שניהם עובדים. שניהם אוכלים. שניהם צריכים כוח. השאלה היא מהי המטרה, מהי התכלית. מה אנחנו עושים עם מה שיש לנו, איך אנחנו חיים את מה שיש לנו.
זו היא הקדושה. "
"כי עם קדוש אתה לה' אלוקייך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה".
" הגוי וגם היהודי יש להם צרכים. הגוי וגם היהודי חיים את החיים כאן בעולם. הם יכולים שניהם ליהנות מכל הדברים הנפלאים שהעולם יכול לתת להם, אבל יש ביניהם הבדל תהומי.
בתוך חייו של היהודי יש משהו שאין בחייו של הגוי, בתוך חייו של כל אחד ואחד מכם" , אמר הרב, והצביע על כולם, "יש את הקדוש ברוך הוא. כל אחד מכם זוכר, או לפחות רוצה לזכור, שיש לו תפקיד כאן בעולם, שיש לו מטרה.
התורה היא 'תורת חיים', תורת חיים היא כזו המקדשת את החיים, היא הופכת את אותם החיים לקדושים יותר. וכאשר אתם חיים את החיים נכון, אתם זוכרים את הקדוש ברוך הוא ומקיימים את מצוות התורה, אתם פשוט קדושים. "

בבסיס שלנו כולנו רוצים להיות קדושים וטהורים ועוסקים במלאכת הקב"ה כל חיינו, אבל.. מה קורה בפועל ? האם אנחנו באמת רודפים אחר הקדושה בכל רגע ורגע בחיינו ?
נראה לי שהתשובה ברורה לכולנו. לצערנו הרב זה בכלל לא ככה.
אנחנו אנשים עסוקים. אנחנו קמים בבוקר ולפני שאנחנו מספיקים בקושי להתעורר מהלילה שעבר עלינו , אנחנו ישר נכנסים בחזרה למרוץ החיים.
זוהי התרבות שאליה אנחנו רגילים. ממש ככל הגויים.
אך לנו יש את האפשרות לבחור כיצד אנחנו רוצים לחיות את חיינו.
זה נכון, להיות עם קדוש זו מחויבות, זה לייצג משהו, וזה קשה.
אבל ההרגשה הזאת, ההרגשה של קדושה, זאת הרגשה אדירה. אין איך לתאר את ההרגשה הזאת במילים, זה עומק רוחני עצום שממלא את הגשמיות בתוכן.
הקב"ה מצווה אותנו "קדושים תהיו".
בעיניי, זה אחד הציווים הכי גדולים ובסיסיים שאנחנו צריכים למלא.
זה צריך להיות היסוד של החיים שלנו.
בלי המצווה הזאת, לאף מצווה שאנחנו עושים אין חשיבות.
קדושה זה בעצם דבקות בה'.
אדם קדוש הוא אדם שאינו משועבד לענייני העולם הזה, אלא כולו קודש לה'.

יש איזו נקודה שהייתי רוצה לחדד, נקודה ש-לי למשל, כבר יצא ליפול בה לא פעם.
אני מדברת כמובן, על הרצון הכמעט לא שייך שלנו להיות קדושים.
לפעמים עובדות השטח פשוט סותרות את השאיפה שלנו.
אפשר לקחת את זה לרמת התסכול.
לראות את זה ולכאוב במציאות ולהשתקע בה ולדעוך ולדעוך.
אבל, אפשר גם לצמוח עם זה, לקחת את זה לעשייה, ופשוט לנסות להפוך כל דבר שאתה עושה לקדוש.
הבחירה היא בידנו.
יכול להיות, למרות שחלקכם או רובכם תופתעו לשמוע את זה, שצריך לנסות את שתי הדרכים בכדי להבין שהדרך הראשונה רק פוגעת בנו, בעוד שהשנייה מפיצה אור לסביבה.
איך עושים את זה? פשוט מאוד, עושים דברים שיהפכו אותך לראוי לתואר "קדוש".
מה למשל ? התמודדות עם משהו, כל דבר מאתגר שאתה לא מתייאש ממנו– זו קדושה.
אהבת הזולת וכבוד לכל אדם- זו קדושה, יראת אלוקים- זו קדושה, שמחה- זו קדושה, כוונה טובה- זו קדושה, אמת- זו קדושה, התחשבות באחר- זו קדושה, נתינת מקום ביטוי לנשמה- זו קדושה, ענווה- זו קדושה, ועוד כ"כ הרבה דברים אחרים !!
ובכלל, הרצון להיות אדם קדוש – זו כבר קדושה בפני עצמה !
ברגע שאתה מבין שאתה קדוש בתוכך, אז העבודה האמיתית שלך מתחילה באיך מבטאים את הקדושה הזאת כלפי חוץ. זאת המטרה.

בפרויקט הזה שלי אני בעצם עושה מחקר.
המטרה שלי היא להראות לכם ולי שאת הקדושה והאור אפשר למצוא כמעט בכל מקום, רק צריך לפקוח עיניים ולהתבונן ואז נמצא אותם.
זה לא פשוט.
אל תשכחו, אנחנו חיים בעולם שהתרבות בו מאוד מודרנית. הטכנולוגיה והחיצוניות נהיו מרכז חיינו, ויש לזה המון השלכות.
גם על זה נדבר כאן בעז"ה בהמשך.

הקדושה היא לא עוד שאיפה רחוקה , היא דרך חיים!
איך הופכים את הקדושה לדרך החיים שלנו?
אין לזה תשובה ברורה, אך בהחלט יש כלים שיכולים לעזור לנו בזה.
אנחנו חייבים לזכור שאי אפשר לעשות את זה בבת אחת. זה תהליך וזה קורה לאט לאט, כל אחד בקצב שלו. בעז"ה נראה ביחד שיש המון דברים שמרכיבים את הקדושה ועוזרים לנו לחיות אותה.
שנזכה ללמוד להאמין ולעבוד את הקב"ה באהבה ויראה, ולקדש את שם ה' בעולם הזה.
אני מקווה מאוד שהפרויקט שלי יוסיף לכם ויעשה לכם טוב, ושתלמדו ממנו דברים שיעזרו לכם בעבודה הפרטית שלכם, וכמובן גם בעבודה של כולנו ככלל עמ"י. לשנה הבאה בירושלים הבנויה!

פרק 2 – תפקחו את העיניים:
(על ניצול כל יום וסיפוק בכל מעשה שאתה עושה, ועל הסתכלות חיובית על כל מה שקורה סביבנו.)

בשביל להפוך את הקדושה לדרך חיים, אנחנו צריכים קודם כל להבין שלכל דבר שקורה כאן יש סיבה. שגם אם הדברים מתנהלים בצורה שלא הכי נראית לי, זה הכל מכוון מלמעלה. כל דבר קטן שקורה הוא בעצם חלק מהתכנית האלוקית, שאיננה ידועה או ברורה לנו. הקב"ה הוא אבא שלנו והוא מלך מלכי המלכים, וכל מה שהוא עושה זה בסופו של דבר לטובתנו. אלוקים יודע מה טוב בעבורנו, והמון פעמים דווקא מתוך הקשיים והפחדים, האמונה שלנו בהקב"ה מתחזקת ואנחנו יוצאים מהניסיון וצומחים ממנו והופכים לאנשים יותר חזקים.
מותר לפעמים לכעוס, לפחד או להיות עצובים, ובעצם להתעסק ברע,
אבל, צריכים לעשות את זה במידה.
למה אני מתכוונת?
אנחנו חייבים לזכור, למרות הכאב, שאנחנו בעצם לא מבינים כלום, שאין לנו מושג ואין לנו הסברים, ולא לכל השאלות יש תשובות ברורות.
אסור לנו להשתקע בעצבות ולנטוש את כל האידיאלים שרכשנו במשך חיינו.
כשאתה מגיע לשלב בחיים שלך שבו האידיאלים והערכים שלך מתערערים- זה אומר שהתבגרת, ואז אתה בעצם עומד במבחן גדול. האם האידיאלים שלך היו סתם, או שבאמת למדת לחיות אותם וליישם אותם?
בדיוק בגלל זה אנחנו חייבים כל הזמן לחזק את האמונה שלנו ולהעצים את הטוב שמסביבנו, גם כשזה פשוט, וגם כשזה דורש מאמצים.
איך עושים את זה?
פשוט מאוד- מסתכלים מסביב, מחפשים נקודות של אור.
אם תפקחו את העיניים, תוכלו למצוא אותם בכל מקום שרק תחפשו !
אנסה להדגים לכם בעזרת יום ממוצע של תלמידה שהחליטה שהיום היא פשוט מחפשת טוב ואור בכל מקום שהיא הולכת:
מתעוררת בבוקר,פוקחת את העיניים אומרת מודה אני וקולטת שיש עוד עשרים דקות עד שהיא צריכה לקום ולהתארגן להסעה. (1- "איזה כיף! יש לי עוד זמן לישון..").
קמה מהמיטה אחרי עשרים דקות, נוטלת ידיים ומתארגנת. (2- "איזה כיף! המברשת שיניים של אחותי נעלמה לפני שבוע, ועכשיו פתאום ראיתי אותה בסלון!").
יוצאת מהבית והולכת לתחנת אוטובוס. (3- "איזה כיף! הרחוב כ"כ נקי בזכות המנקה שעושה את עבודתו בצורה הטובה ביותר. מדהים לראות עד כמה בנאדם יכול לכבד את עצמו בכל עבודה, אפילו בעבודה הרדודה ביותר".)
עולה לאוטובוס.(4-"איזה כיף! היה לי יחסית קר בחוץ והמזגן כאן עובד על חום!כ"כ נעים כאן!")
מגיעה לאולפנה. (5- "איזה כיף! מישהי באה ואמרה לי בוקר טוב עם חיוך אמיתי, מכל הלב").
נכנסת לשיעורים- תורה, נביא, ספרות, ספורט, לשון, ובכל אחד מהם מצליחה למצוא טוב, אם זה בגלל החברות, אם זה בגלל התוכן של השיעור.
מגיעה לסוף היום, לשיעור מתמטיקה, ונתקלת בבעיה- איזה טוב אפשר למצוא? החומר קשה ודורש הרבה מחשבה, ריכוז ומאמצים, ולאף אחת אין כוח ומצברוח כי זה כבר סוף היום.
(6- "איזה גאוני! זה פשוט מקסים! איך שהכלל הזה מגניב ומסתדר עם כל שאר הכללים! וואו! מה רבו מעשייך ה'!" וגם- "בחיים לא הייתי עולה על זה לבד, איזה חכמה חווה , הילדה שיושבת מאחוריי, שחישבה את התרגיל הזה בצורה כ"כ יפה ועלתה על הפואנטה של השאלה!!")
נוסעת בחזרה הביתה ויורדת מההסעה כשכבר חשוך ומחפשת טוב. כולם שונאים להגיע הביתה בחושך, זה נותן הרגשה כאילו שחזרת הביתה בלילה, למרות שהשעה רק חמש. (7-"איזה כיף שהפנסים ברחוב דולקים, ככה לא חשוך לנו לגמרי ואנחנו רואים את הדרך.")
מגיעה הביתה ורואה את אחותה יושבת ועושה שיעורי בית, למרות שמאוד מאוד קשה לה, היא לא מתייאשת. (8- "איזה גיבורה! כמה כיף לי זכיתי באחות שכזאת!")
לומדת למבחן בנביא. (9- "איזה כיף! יש פה כל מיני דברים שאני זוכרת שלמדנו ביסודי. זה פשוט מגניב!)
הולכת לסופר לקנות דברים שאמא ביקשה. (10- "איזה כיף! לא איבדתי את הכרטיס אשראי בדרך!")
חוזרת הביתה ומגלה שהחדר שלה מבולגן לגמרי כי אחותה וחברה שלה שיחקו בו. ("איזה יופי שגיליתי את זה עכשיו ולא בלילה מאוחר. לפחות עכשיו יש לי כוח לסדר".)
הולכת למטבח לחפש משהו לאכול ולא מוצאת שום דבר שהיא אוהבת ("יופי, זה אומר שהגיע הזמן לנסות דברים חדשים!")
הולכת להתקלח ולישון, אומרת קריאת שמע ונרדמת מלאת סיפוק מהיום היפה שהיה לה.

באמת שזה הרבה פחות מסובך ממה שזה נשמע!!
נכון, יום שלם זה בהחלט ציפייה ממש גדולה בתור התחלה, אבל מספיק לקבל על עצמנו שעה קבועה ביום, שבה אנחנו פשוט לא רואים רע. ממש כאילו הרכבנו לעצמנו משקפיים מיוחדים, משקפיים קסומים שמסננים את כל הטפל והדברים הרעים, ונותנים לנו לראות רק את העיקר ואת הדברים המופלאים שיש לנו מול העיניים. ומהשעה הקטנה גדולה הזאת , להתעצם ולגדול, ולהפוך את כל החיים שלנו למפעל אחד גדול של טוב.
ובטח עכשיו האנשים המציאותיים שבינינו ימחו על כך . עברנו את גיל הגן. איך אפשר להתעלם מכל הרע שמסביבנו? אין לנו באמת משקפיים כאלה. זה רק דמיון.
אנשים יקרים, אולי תופתעו לשמוע את זה, ואולי ציפיתם לשמוע איזה פיתרון קסמים, אז זהו שלא. אין שום פיתרון קסמים, וגם אם יש, הוא בהחלט לא ידוע לי.
הכל זה אמונה. אם אנחנו מאמינים שהכל בשליטתו של הקב"ה וששום דבר כאן לא קורה סתם, אזי שמכל דבר צומח טוב. ברור שמותר לנו לפעמים להיות עצובים, אבל הכל במידה. אסור לשקוע בעצבות ולסרב לקום. אבל כן מותר לכעוס מעט, שוב, במידה. לא לחרוג מהגבולות ולהפוך להיות אנשים הפכפכים שמשנים את כל תפיסות העולם שלהם לפרטיהן, רק בגלל מצבי רוח שבאים והולכים. אנשים שממתנים את הכעס שלהם, שכועסים על דברים מוצדקים ונכונים, דברים שהכעס עליהם זה בעצם כעס של אומה שלמה, כעס על ביזיון, כעס על כאב, כעס על זגזוג, כעס על פחד שחלילה הקב"ה עלול להתאכזב ממה שקורה כאן, אלה אנשים שלהם ראוי להצדיע.
אלה אנשים שלא שמים את הצורך הפרטי והאישי שלהם במרכז, אלא את הצורך של הקב"ה , ושלנו, של עמ"י בתור הבנים שלו. אלה אנשים שמראים לנו שהכל צריך להיות במידה פרופורציונלית.
אז בכל זאת, נשאלת השאלה- איך מתנהלים בהסתכלות חיובית?
אני חושבת שההסתכלות החיובית זה פשוט להיות מסופקים ממה שאנחנו עושים.
כלומר, לא להתחרט על דברים שאנחנו עושים, אבל כמובן גם לא להישאר כמו שאנחנו, ובגלל סיפוק יתר להפסיק לשאוף ולהתקדם ולהציב מטרות, בגלל שטוב לנו ואנחנו מסופקים מהמעשים שלנו. זו לא הדרך הנכונה. הדרך הנכונה היא דרך האמצע.
מצד אחד לאהוב את מה שאנחנו עושים, להאמין בדרך שלנו, אבל מצד שני גם לא להתכחש לחסרונות שבדרך, ולצמוח בעזרתם ולהיבנות ע"י ההתייחסות הרצינית והפרקטית אליהם.
בזה שאני מרגיש מסופק, שאני מרגיש שאני נמצא בדרך הנכונה, אני מצליח להתקרב אל הקדושה. למה? כי אם אני מרגיש שאני עושה את הדבר הנכון, זה רק כי זה באמת מה שהקב"ה רוצה שאני יעשה, אחרת, בתוך תוכי הייתי מבין שזה לא באמת הדבר הנכון.
הנשמה שלנו, היא כל כולה רוצה לעשות את הרצון של הקב"ה , להתקרב אליו כמה שיותר, לעשות טוב, להפיק את המרב מכל דבר, ולכן, רק אם נעשה את הדבר הנכון, ונתמודד ונתגבר ונעזור ונתרום מעצמנו בצורה הטובה ביותר, רק אז היא תרגיש מסופקת ושמחה באמת, ותמשיך לצעוד בדרך הנכונה, בדרך שהקב"ה בחר.
מה זה סיפוק?
סיפוק זה להיות שלם עם מה שאתה עושה. זה נכון שאנחנו הרבה פעמים לא שלמים עם מה שאנחנו עושים, והרבה פעמים התוצאות של הדברים לא משקפות את מה שבאמת היינו רוצים שיקרה, לא משקפות את המאמץ וההשתדלות שלנו, ואז אנחנו יכולים להיות מאוכזבים.
אבל לפי דעתי, אדם שלא מצליח להיות מספיק שלם עם מה שהוא עשה, יחזור ויתקן ויעשה דברים שהכי יעזרו לו להעריך ולדבוק במה שהוא עשה, בכל מחיר.
וזה אחד הדברים שמראים לנו שהעבודה שלנו כאן בעולם הזה לעולם אינה נגמרת. בחיים לא פגשתי אדם שהיה מסופק מעצמו וגם הסביבה שלו הייתה מסופקת ממנו. לא קיים כזה אדם. תמיד יש לאן לשאוף ולאן להתקדם, בכל שלב ושלב בחיים.
אדם שמסופק ומלא מעצמו לגמרי, כנראה אינו רואה את התמונה המלאה, שהרי- למה שהקב"ה ימשיך את ההתנהלות של אותו האדם בעולם אם אין לו לאן לשאוף ולאן להתקדם? אדם כזה הקב"ה כבר היה רוצה לידו.

פרק 3 – ממשיכים לצעוד:
(על איך צריכים לגשת לשינוי, על התמודדות ועל כאב- שהם בעצם מגיעים בדרך לכל מטרה אנושית, ועל מסלול חיינו שלעולם אינו נגמר)

כשאדם רוצה לעשות שינוי, לא משנה איזה סוג של שינוי, אפילו השינוי הכי קטן,
קודם כל הוא צריך לגשת אליו עם ראש פתוח. להיות מוכן לקבל על עצמו דברים חדשים ולעמוד בסיטואציות שבהן הוא בחיים לא תיאר לעצמו שיעמוד בהן.
אם אדם לא יבוא עם ראש פתוח ועם נכונות לצאת קצת מהשגרה ומהמקום הבטוח והמוכר, יהיה לו הרבה יותר קשה להתמודד פתאום עם הדברים הלא צפויים שעלולים לנחות עליו מבלי להודיע מראש.
אדם שניגש לעשות שינוי, צריך להרגיש איתני בדעותיו ובשאיפות שלו, שלא חלילה מישהו יגיד לו משהו כזה או אחר, שיחליש אותו ויגרום לו להתערער. זה קו מאוד דק.
מצד אחד הוא צריך להקשיב לסביבה שלו ולהיות ער לאנשים בה, מעיקר מתוך הידיעה שכל אדם פה נוצר כי הקב"ה בחר, ולכל אדם יש כאן ערך ומשמעות, וכולנו שווים,
אבל מצד שני, גם להאמין בעצמו וביכולות שלו, ולהיות מסוגל לעמוד יציב וחזק בדעות שלו, גם אם אחרים לא חושבים כמוהו.
אדם ששואף, תמיד יוכל לראות דברים שצריך לשנות. דברים שצריך לשנות זה לא דווקא דברים רעים, אלא פשוט להעלות את הדברים בדרגה שלהם. להבין שאנחנו מסוגלים ליותר מזה ולשאוף ולחתור ולהתקדם.
חשוב לי להדגיש שהרבה פעמים השינויים שאתה בוחר לעצמך, הם לא בהכרח השינויים שהסביבה שלך מסכימה איתם או צריכה בהם. אתה צריך להסתכל עמוק לתוכך וחשוב אם באמת אתה או אנשים שסביבך צריכים את השינוי הזה. האם הקב"ה באמת רוצה בזה, או שבעיקר נזקים ודברים רעים ייגרמו מזה, ואז תפגע בעצמך ובסביבה.
אנחנו צריכים להיות נבונים מספיק כדי להסתכל על הדברים האלה בכלליות,
ומצד אחד לחפש דברים שזקוקים לשינוי, אבל מצד שני להיות מסוגלים לקבל את ההבנה שלא הכל אנחנו יכולים לשנות. לוותר ולהרפות לפעמים. ולא להתייאש.
כשאתה מתייאש אתה צריך לדעת לקום, אחרת תדרדר יותר ויותר ותגיע למקומות שאפילו בסיוטים הכי גדולים שלך, לא חשבת שאתה, האדם האידיאליסטי והערכי, מסוגל להגיע אליהם.
אתה עלול להגיע למצב שאתה פשוט מרגיש לבד ולא מבין מה הקב"ה רוצה ומצפה ממך.
ומהמצב הזה, הדרך היחידה לקום היא לחזור וממש לשנן ולהפנים שכל מה שה' עושה זה הכל לטובה! ושאם זה מה שהקב"ה החליט שיקרה, מי אנחנו שנתרעם על כך?!
זה הבחירה של הקב"ה, של מלך מלכי המלכים, של אבא שלנו , שאנחנו הילדים שלו, וכמו אבא- הוא רוצה שלילדים שלו יהיה הכי טוב, אז כיצד אנחנו יכולים להרגיש רע כל כך? זה לא הגיוני!
זה קשה, אני מבינה לגמרי.
זה משהו שהוא ברגש, זה לא משהו שכלי. אנחנו יכולים להבין שהכל זה מלמעלה בשכל, אבל עדיין יהיה לנו קשה לקבל את זה כי כואב לנו מבפנים. ואנחנו לא יכולים לכפות על עצמנו בבום רגש מסוים. אבל זה לא בלתי אפשרי, זה תהליך.
ובגלל זה אני לא אומרת להתעלם מהדברים האלה, אלא פשוט ללמוד לתת להם את המקום שמתאים להם. לא לתת להם יותר מדי מקום ולשקוע כל היום בבאסה ובדיכאון, אבל מצד שני גם לא להתעלם מהם לגמרי, ולנסות לטפל בהם ואולי גם לשתף מישהו כדי לשחרר מעט מהמשקל והכובד של הכאב.
והעיקר לא לוותר!!!
אני חושבת שאנשים שמוותרים זה אנשים חלשים. מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!
לוותר זה לחלשים. אבל אנחנו עמ"י, בנו הקב"ה בחר!! אז שאנחנו נוותר?! אין מצב!!!
זה לא חוכמה כל הזמן להגיד שהכל לטובה ושמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ואז כשפתאום קשה לך, לזרוק את זה בצד ולהתייפח.
השמחה האמיתית של האדם נמדדת כשהוא נמצא בקושי, בהתלבטות, במשבר מסוים..
כי בשגרה כשהכל טוב ויפה, זה ברור מאליו למצוא שמחות, כי כולך סיבות לראות בצורה חיובית. אבל כשאתה שרוי במצב כואב ומעיק, הרבה יותר מסובך לשמוח ,
אבל הרבה יותר בעל ערך, בדיוק בגלל שזה הושג במאמץ ולא סתם כמו בלחיצת כפתור.
לפעמים כשאתה עצוב נורא, מה שגורם לך להתעשת ולחזור לעצמך, זה פשוט להסתכל מסביבך. אתה פוקח עיניים ורואה את נפלאות הבריאה, ופשוט לא יכול להיות יותר עצוב. איך אפשר להיות כ"כ עצובים כשיש מסביבנו כ"כ הרבה שפע?
אם זה בצמחים המדהימים שנמצאים כמעט בכל מקום שנסתכל ומלמדים אותנו על צמיחה, על ריח טוב, על לתת חיוכים ושמחה מבלי להיות בטוחים שנקבל תמורה, על יופי אמיתי, ועל התחדשות.
אם זה בשמיים העצומים שמלמדים אותנו על עומק ועל שאפתנות, שלא משנה באיזה מקום או מצב אנחנו נמצאים (אלא אם אנחנו בתוך מבנה), אנחנו יכולים לראות אותם.
אם זה בטכנולוגיה הגאונית הזאת שעוזרת לחיים שלנו להיות יותר נגישים ויותר מפותחים, והופכת אותנו לחכמים יותר, וככה אנחנו יכולים להשתמש בזה כדי לעבוד את ה'.
אם זה באנשים האדירים שמקיפים אותנו ונמצאים מסביבנו כל הזמן. אם זה בקשרים העמוקים או הבסיסיים איתם, ואם זה אפילו רק בראייה שהם שליחים של הקב"ה, כמוני, כמוך וכמו כל אחד אחר, שמבצעים את עבודתם בדבקות ובנאמנות.
אם זה באדמה היציבה שאנחנו עומדים עלייה בטוחים, ויודעים ולומדים לסמוך על ה' שמסדר את העניינים ושומר עלינו ושהכל לטובתנו.
אם זה בתורה ובמצוות שמלמדות אותנו כ"כ הרבה דברים, שאמנם המון פעמים נראים לנו כ"כ רחוקים מאיתנו ולא קשורים אלינו ואל התרבות שלנו, אבל בפועל, אם מסתכלים טוב טוב ומחפשים, רואים איך הם מכילים בתוכם את כל החיים שלנו ואיך יש בהם תשובה לכל השאלות.
אם זה בעמ"י וא"י, שביחד מלמדים אותנו על חשיבות האחדות, האמונה, המסירות, הדבקות וההקרבה.
ואם זה בכ"כ הרבה דברים אחרים! רשימה שלא נגמרת..
אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו מידי פעם כמה גדולים חסדי ה' עמנו!
כי הרבה פעמים אנחנו פשוט שוכחים כמה זכינו וכמה הקב"ה רחמן איתנו, ופשוט מתעסקים בטפל וברע.
זה תהליך, והדרך ארוכה ואינסופית.

" הביטו אל האופק.
אל המקום בו מתחברים מים ושמיים.
הביטו אל האופק.
שאפו תמיד להגיע אליו, אל מקום החיבור.
וכשתגיעו אליו,
תגלו שבעצם נקודת האופק התרחקה.
ושוב תביטו אל המקום שבו מתחברים מים ושמיים,
ושוב תשאפו להגיע אליו,
כי זו מטרת האדם-
להתקדם הלאה ולשאת מבט אל האופק. "

המסלול נגמר, לא כאשר הכוח של האדם אוזל, אלא כאשר הדרך מסתיימת.
העולם הוא עגול ואין לו סוף או קצה, ואי אפשר להגיע לנקודת האופק, וככל שנמשיך לצעוד, וכביכול נחשוב שאנחנו קרובים לסיום, הדרך רק תגדל, הציפיות יעלו, והתאם לכך גם האכזבות וההצלחות בדרך. מכאן נובע, שבעצם הכוחות שלנו או מצבי הרוח שלנו, לא הם אלה שיקבעו את אורך דרכנו.
הדרך נמשכת לתמיד, אבל הכוחות שלנו ומצבי הרוח שלנו, הם בהחלט אלה שיקבעו את איכות הדרך שלנו, את מקומנו ואת קצב ההתקדמות שלנו.
אנחנו יכולים ליפול, ומי שלא נופל בהחלט מגיע למקומות פחות שאפתניים ומוערכים מאדם שנופל וקם, וזאת כמובן רק אם הייתה קיימת אופציה שאדם לא ייפול, אבל פשוט אין כזה דבר. כולנו נופלים. יש מי שנופל ומתרסק, ויש מי שנופל ועוצר את עצמו בעזרת ידיו החזקות , כלומר בעזרת האידיאלים והמחסומים החזקים שסיגל לעצמו.
יש מי שנופל ומתקשה לקום, וצריך קצת עזרה, וכאן אנחנו נכנסים לתמונה, לאדם אין מושג כמה אנשים זקוקים לו עד שהוא עצמו נזקק למצב שהוא חייב את הדבר הבסיסי הזה. את התמיכה , את הידיעה שיש מישהו שכאן בשבילו, ואפילו לא כדי להקשיב, אלא מספיק בזה שהוא נותן חיבוק תומך המשמש כמשענת יציבה.
יש גם את מי שנופל נפילות קטנות, מבליג, אבל גם לומד ומפיק לקחים, וקם וממשיך להתנהל ולעבוד את הבורא בקדושה.
אבל אין שום ספק בזה שכולנו נופלים.
זה נכון שיש נפילות מפתיעות שהן ממש כמו להחליק מבננה, באות בבום וללא כל התראה, פשוט הצפה של ריקנות ושאלות ללא פיתרון, שבאות לפעמים אפילו בלי סיבה מוצדקת, אלא פשוט נופלות עלינו פתאום , וזה גם נכון שיש נפילות צפויות, שהן כמו ליפול מצוק גבוה ותלול, שיש הרבה סיכויים שדווקא בגלל שעשית מעשה מכוון כלשהו, או שקרה משהו סביבך, אז צפוי וטבעי מאוד שתיפול ותשקע.
אנשים מייחסים לאדישות מובן שלילי, ובתכלס, למה שלא יחשבו שאדישות זו תכונה שלילית? לא להתייחס למה שקורה סביבך, להתעלם, לשים פס, לא להתרגש- זה באמת נשמע מאוד אכזרי, אבל תלוי מתי.
אם האדם ייחס יותר מדי משמעות לנפילה שלו, הוא עלול לשקוע, וטבעי מאוד שכל המערכת המחשבתית והרגשית שלו תסרב לקום. לא סירוב מכוון, אלא סירוב של הרגל וקושי לצאת ממנו ומהכאב.
ולכן, במקרים כאלה, כשהאדם נופל חזק, לפעמים הוא צריך טיפה להיות אדיש לנפילה, ללמוד ממנה, כמובן! היא לא קרתה סתם, זה הכל מלמעלה ויש לזה סיבה, ברור,
אבל צריך להבליג במובן מסוים, להתגבר, להתבגר, להמשיך הלאה, להתעצם מזה, זאת אדישות חיובית.

" מי שהפך כל אבן במסלול כדי למצוא את הדרך-
מכיר את השביל הכי טוב שאפשר! "

למה אנחנו צריכים להכיר את השביל כ"כ טוב?
אני חושבת שהכוונה כאן זה בעצם שמי שעובר הכי הרבה ניסיונות וקשיים באמונה שלו, בחייו כאדם, ובכלל בחיינו כאומה, אז בסופו של דבר האמונה של מי שעובר את הדברים האלה, היא הרבה יותר חזקה ומבוססת.
מי שמתאמץ ועושה דברים שהם התעלות מעל הנורמה שלו, כמו להפוך כל אבן ואבן במסלול, ומי שכ"כ רוצה ועושה כדי למצוא את הדרך הנכונה שבה הוא רוצה לצעוד, הוא זה שבסופו של דבר מכיר את השביל הכי טוב שאפשר ומכיר את הדרך שבה הוא בחר הכי טוב, בגלל שהוא בחר בה.
בשביל שנצליח לעבוד את הקב"ה בכל מצב, גם כשלא הכי טוב לנו, אנחנו צריכים להכיר את המסלול, עם כל העליות והירידות שבו, ובזה אנחנו בעצם גם יכולים לשתף אחרים ולעזור להם בדרך הפרטית שלהם ובדרך של כולנו כעם אחד מאוחד, כעם הנבחר ביד הבורא.

" הזורעים בדמעה ברינה יקצורו " – סוד החיים הוא להיות בדמעה ברינה, דמעות יחד עם שמחה. (תלמידי הבעל שם טוב)

הזורעים, דווקא האנשים שמצמיחים חיים חדשים, שעושים, שפועלים, דווקא הם "בדמעה ברינה יקצורו" ?!?!?!
אם ככה, אז כנראה שזה באמת סוד החיים. שמחה ביחד עם עצב, גם וגם, לדעת לקבל גם את זה וגם את זה, זו יכולת מדהימה!

פרק 4 – אני והסביבה :
(על קדושת הסביבה שלנו, שמתבטאת בעם ישראל, ארץ ישראל, ותורת ישראל)

הסביבה שלנו מתחלקת לשלושה חלקים : עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.
נתחיל מעם ישראל. עם קדוש.
בתור בני אדם, יש לנו נטייה לחשוב, שההתקדמות שלנו כאן בעולם היא פרטית ואישית, שאני עושה דברים טובים בשביל לקדם את עצמי,
ולכאורה גם הפוך, כשחס וחלילה אני עושה דברים שפחות טובים,
אז זה משפיע רק עליי ורק לי זה עושה רע.
אולי זה ככה בכל רחבי העולם, אבל לא בעמ"י.
עמ"י, הוא באמת עם!
כן! מעניין אותי מה קורה גם אצל אחרים בעם שלי, כן! מעניין אותי אם הם שומרים שבת וכשרות, ואם אכפת להם מדברים שבין אדם לחברו. כן! זה מעניין אותי וזה קשור אליי מאוד.. למה ? כי הם חלק בלתי מבוטל ממני!
אנחנו ביחד נשמה אחת והמטרה שלנו בסופו של דבר היא להתקדם ביחד.
אם אני אתקדם מאוד בחיים האישיים שלי, אפילו אם כביכול אהיה ברמת רוחניות מאוד גבוהה, אבל השכן שלי בכלל לא מודע לעוצמות ולקדושה האלה וחלילה עושה דברים רעים ולא שומר מצוות, אז לא אוכל באמת להכיר ברוחניות שבי, ולא באמת אצליח ואהיה שלם איתה, זה לא יספק אותי, וארגיש חסר מעצמי.
בשביל להיות קדוש אנחנו זקוקים בצורה קריטית אחד לשני,
ואנחנו חייבים להבין את זה.
אחרי שמבינים את זה, ומפנימים עמוק, אז מבינים שמתוך כך, גם לשום מריבה שבעולם אין הצדקה או ביסוס, ואנחנו צריכים להילחם שלא יהיו מריבות ומחלוקות בעם.
נכון, אנחנו אנשים שונים, ולא תמיד חושבים אותם הדברים, ואפילו לא תמיד מסכימים,
אבל כשאנחנו מבינים שהמטרה שלנו כאן היא להתקדם ביחד, ולעשות המון טוב,
אז על כל דבר מצליחים למצוא פשרה, ולרצות את שני הצדדים.
כי אנחנו מאמינים באותה אמת, ומבינים שמיותר לבזבז זמן על לריב, וחשוב לאהוב אחד את השני ולשאוף למטרות משותפות.
כוחה של האחדות בעמ"י, כשהיא מצליחה לבוא לידי ביטוי, הוא כוח שאפשר לנתב אותו למקומות הכי קדושים שיש, באמת לאהוב, באמת לרצות, באמת להתחבר.
כעת נעבור לארץ ישראל, הארץ המובטחת. ארץ הקודש.
עצם זה שזוהי הארץ שהובטחה לנו, זה כבר עושה את כל ההבדל.
הקב"ה, מלך מלכי המלכים, השולט בכל, הוא החליט שהארץ הזאת תהיה שייכת לנו, היא יועדה לנו, וזה הופך אותה למשהו מיוחד יותר מכל הארצות.
אבל האם זה שווה את זה? אולי, אפילו שאנחנו מאמינים בתורה, זה כבר עבר את הגבול, אולי עדיף פחות להיות ציוניים, הרי גם הארץ היא כבר לא כ"כ כפי שציפינו וייחלנו שתהיה בזמן שהיינו בגלות. יש כאן הרבה דברים שלא נראים כמו שהיינו רוצים שהיא תראה.

אמת, הכאב במדינת ישראל הוא נורא, בגלל שהאכזבה היא גדולה.
רבים יכולים לומר בלב מלא: לא לילד הזה התפללנו.
אבל האם התשובה היא, שלא יהיה ילד בכלל?! האם התשובה היא שכולנו נהיה עקרים?!
לא! צריך לגדל משפחות! משפחות במובן הלאומי, עם צורת ישראל סבא על מצחם, ונקווה לטוב ביותר.
אני מעדיף, במצב שבו אנחנו חיים היום, לחיות במבט עם יותר מדי בערכה על הציוניות, מאשר עם פחות מדי.
כשאגיע לעולם האמת, אעדיף שישאלו אותי למה נתת איזה קרדיט לבן גוריון, מאשר לשמוע את הטענה למה לא נתת קרדיט לבן גוריון! (הרב ליכטנשטיין בספר של ר' חיים סבתו " מבקשי פנייך" )

הארץ הזאת, היא קודם כל דבר שצוונו עליו ושהובטח לנו, אח"כ היא גם מקום שכל הדורות ייחלו להגיע אליו, וזה מקום שמאוד איחד את העם מכל קצבות התבל,
וזה מעניק לארץ הזאת חשיבות לאין ערוך.
כשאנחנו נמצאים בארץ שבאמת שייכת לנו, יש לנו באמת את הזכות ואת האוטונומיה לעסוק בדת, ובעניינים שכאן בעצם מותר לנו לעסוק בהם בגלוי, בעוד שבתפוצות לא כ"כ. וזה מוביל אותי לנושא האחרון כאן.
תורת ישראל. התורה הקדושה שניתנה לנו במעמד הר סיני.
התורה שלנו, היא תורת חיים.

"עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי)

התורה ניתנה לנו באמת, כספר החוקים שלנו שמכוון אותנו לכל אורך דרכנו.
היו ימים בהם הרהרתי לעצמי, הכיצד הקב"ה שולח אותנו לעולם הזה ואין לנו כל יכולת לדעת מה אנו אמורים לעשות עם עצמנו כאן, ומה הוא מצפה מאיתנו.
עד שקלטתי שהתורה היא המפתח לשאלות האלה.
בזמנים שבהם התחלתי לעסוק בשאלות באמונה ובקשר שלי עם הקב"ה ,
אחד הדברים שהרגיזו אותי ועוד לא מעט אנשים סביבי,
היה העניין הזה שבעצם לא בחרנו להיות דתיים, אלא נולדנו למציאות הזאת,
ובעצם אנחנו נמצאים באמונה תמימה ולא מבוססת. זה מעצבן, כי לא בחרת להיוולד כזה, ואין לך כ"כ מה לעשות עם זה. התעצבנתי מעט שאני דתייה, עד שהבנתי את העניין הזה.
שבעוד שחילוני מחפש את החלום שלו וייעודו בכל חייו,
אני בעצם יודעת בעזרת ספר החוקים שלי , בדיוק מהן מטרות חיי ולאן אני שואפת,
ואיך אני עושה את זה.
זו זכות שזכינו לה בגלל היותנו דתיים, וצריך להעריך את זה.
ככל שאתה לומד יותר את התורה, אתה רק קולט כמה היא עצומה וקדושה, וכמה היא בעלת מימדים אחרים. בכל פעם אתה לומד דברים חדשים,
ואפילו הרב הכי מלומד, לא מפסיק לעולם ללמוד ממנה.
זוהי קדושה.
מתי לאחרונה פתחנו את התנ"ך וסתם התיישבנו לעלעל בו, לא בגלל מבחנים וכדומה? אנחנו מפסידיפ, כי יש בידנו אוצר עצום ואנחנו לא מנלים אותו.
אני מאמינה שברגע שנתייחס לקדושה בכל אחד מהפנים בחיים שלנו,
הרבה יותר נרגיש אותה וגם נרצה בה.

פרק 4 – להרגיש את הגאולה:
(על המצב שבו אנחנו נמצאים כרגע, ועל האפשרויות הניצבות לפנינו, ועל קדושה של תמימות)

אם תשאלו אותי, האם אני מרגישה שאנחנו דור קדוש, אגיד שכן, למה? כי זה לא פשוט בהתפתחות העולם לצאת קדושים, ובכל זאת אנחנו מתאמצים, משתדלים ועושים את המיטב, ואני מאמינה שעצם ההשתדלות, כבר הופכת אותנו לקדושים.
כן, זו פשרה, אני יודעת,
אבל אני חושבת שזה מוביל לרצון לעשייה ולהתקדמות אמיתית.
בכל מצב שאנחנו נמצאים בחיים, יש לנו את אפשרות הבחירה, כיצד אנחנו רוצים להתייחס למה שעומד לפנינו, איך להרגיש, מה לחשוב, במה להאמין, במה לדבוק, על מה לוותר, ועוד…
איך בוחרים? בוחרים לפי הלב, לפי הנשמה, לפי מה שבאמת יעשה את הכי טוב שאפשר בכל דבר.
ברור שאנחנו לא באמת נוהגים ככה תמיד ביום יום שלנו, אנחנו משתדלים ומכוונים לשם, וזוהי המטרה, שהיא בעצם חלק מהדרך.
אנחנו שואפים לגאולה אמיתית,
ואני מאמינה שקדושת החיים, תוביל בעז"ה ובעזרתנו, לגאולה השלימה.
כשאתה עושה טוב, כשאתה מאמין, כשאתה עוסק בקדושה, אז אתה באמת מרגיש שאתה מקרב במידה מסויימת את הגאולה.
אני חושבת שהקדושה באה מתוך תמימות. מתוך ההבנה, שאמנם אנחנו מסוגלים לעשות המון, והעולם נברא בשבילנו ותפקידנו לשפר ולהוסיף אליו,
אבל, אנחנו בכ"ז כאלה קטנים, וכ"כ לא מבינים את תכנית ההשגחה הגדולה.
את הקדושה הזאת מצאתי באמת אצל ילדים קטנים, שעדיין מרגישים לגמרי מבוטלים כלפי השכינה, וככה יכולים לעבוד את ה' באמת, מתוך תמימות.
3 דוגמאות :
1- מעין בחודש אלול.
2- חן בכותל.
3- מעין ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.
אני חושבת שיש לנו המון מה ללמוד מילדים קטנים, שהם כ"כ אמיתיים, כ"כ כנים וישרים, ופשוט רוצים טוב. תינוקות של בית רבן.
בנימה אופטימית זאת, בחרתי לסיים את הפרוייקט הקטנטן הזה שלי. בשאיפה לעתיד טוב יותר, בציפייה לגאולה, ובאמונה חזקה בפרטנרים שלי לחיים, בעמ"י, באחדות, באהבה, בכל היצורים החיים.

שנזכה בעז"ה ועם המון השתדלות! המקדש בדרך 