oliv
אוקיי אז זה בטח נראה אקראי מעצבן ולא ברור. העניין הוא כזה: הבית הראשון מעיד על אדם שלא כנה עם עצמו ולא אחיד במעשיו. הבית השני אומר שלאלוהים התמלא זעם כי הדובר איחר מאוד לבוא - שזו האנשה מוזרה לאלוהים, אבל העניין מיד מתגלה: אלוהים אומר שבזמן השנה השקטה בעצם הוא הבין הרבה משמעויות, כאילו השקט היה מילים שידברו אתו, ושהבצורת התמידית בינו לבין הדובר (בצורת שמשווית לסוג של טאבו נורא בו לא יכולים לחיות בני אדם, טבע שהתעוות) מונעת ממנו לענות להתנצלות הדובר. יתכן שזאת בגלל שהיחסים בניהם פשוט התקבעו, על זה ארחיב בהמשיך. בבית האחרון הדובר מגלה לקוראים שהאנשה לאלוהים היא כיוון שהאלוהים הוא מטפורה לחבר שלו והוא מסכם: יש סוג אחד של מוות בעולם הזה והוא שייך לדממה, ממנו רק יצורים תת קרקעיים נחותים, כמעט לא באמת קיימים כיוון שהם חיים במים באפלה, יתרשמו. בגלל השקט של הדובר, חברו צבר אגם של זעם, אגם זה מסמל את הקשר ויתכן שהיה מלא לפני בצער או סכסוך, אך הזעם על השקט "מילא" אותו. מוות כזה, מוות באגם הזעם על השתיקה, הוא מוות בודד בו הדובר נשכח באפלה של מתחת לאגם. יצורי הים הם כל מה שלא יכול להתקיים וללכת על פני האדמה עם החבר, הם כל מה שנשכח שיהיו ויזכרו אצל הדובר במותו. (כלומר, הדובר יזכור את כל מה ש"לא היה מספיק טוב" בשביל החבר וישווה את עצמו אליהם בעת המוות). החבר מניח חליל שבור, שמסמל את האשליה וחוסר האמון הבסיסי בו, כיוון שאם רצה להפר את הבצורת לא יכל לעשות זאת בעזרת חליל שנשבר (והינה כאן אנחנו חוזרים להתקבעות הקשר ולסיבה שבגללה החבר לא יכל לשבור את השקט של הקשר), הוא נכנע לטבע המקולקל והלא אנושי שלהם ובשקט גמור אפילו בלי להתלונן נכנס לתוך זעמו של חברו, טובע שם ונשכח, במה שיזכר כאפילו לא פגישה, אלא חצי פגישה. פגישתם האחרונה לא הייתה פגישה אמיתית או ראויה במיוחד, כיוון שהיא למעשה רק חצי התקיימה בעקבות הנתק בתקשורת. השיר עצמו בצורה כוללת מדבר על הפגישה האחרונה הזו, ובמשפט האחרון מסכם על מה השיר. קורותיה של החצי פגישה, ולמה הייתה כה טרגית. מצטערת אם זה שיר ופירוש ממש מוזרים והזויים. כעיקרון משמעות השיר היא על הטרגדיה בציפייה ובחוסר הכנות העצמית - אילו הדובר לא היה יוצר ציפייה אצל החבר, לא היה שקט רועם כל כך שנה, לא היה זעם סופני בבריכה, לא היה חליל שבור וכוונות רעועות (לא כנות לגמרי ואחידות) ואולי גם הבצורת לא הייתה מתקבעת. זאת כי אולי במקום בצורת, לחכות למים, היה נוצר קיפאון בקשר - עד שהדובר היה מסוגל ליצור קשר כשפיו ולבו שווים ולהפר את הקללה על הקשר פיזית ביכולת לדבר ולשנות מהות במעשה ולא רק ב"כוונות". יש פה איזושהי כוונה פילוסופית עמוקה לגבי כיצד נכון לעשות דברים, על לחץ ומיהור של תהליכים שנראים לנו בראש "נכונים", רצון עז לאישורים ולעשות דברים אולי נכון, שמוביל בעצם למקום בו בני אדם לא יכולים לחיות, מקום ללא חברות ואמון. אגב, הזעם היה סופני והוא מוטיב חשוב שחוזר על עצמו כיוון שהוא מייצג את הציפייה. וגם ההשוואה של החבר לאלוהים מייצג בעצם את הכוח של החבר העזוב. אותו חבר ננטש בשתיקה ונראה כהצד החלש לכל אורך הדרך, הוא מושפל, מחכה, זועם ולבסוף הדובר מגיע רק לחצי פגישה עם חליל שבור ומת אפילו בלי לנסות לומר משהו. אבל הנקודה של השיר היא שהחבר באיזושהי דרך הפוכה שמתקיימת גם נאמן לעצמו ובשליטה מלאה למרות זאת על הסיטואציה לכל אורך השיר, והדובר הוא זה שאיבד את עצמו ואיבד את אלוהיו. השיר כתוב בנימה מאוד עניינית כהדגשה לניתוק הרגשי שחש הדובר.

אגם הזעם

oliv 18/03/2018 649 צפיות 2 תגובות
אוקיי אז זה בטח נראה אקראי מעצבן ולא ברור. העניין הוא כזה: הבית הראשון מעיד על אדם שלא כנה עם עצמו ולא אחיד במעשיו. הבית השני אומר שלאלוהים התמלא זעם כי הדובר איחר מאוד לבוא - שזו האנשה מוזרה לאלוהים, אבל העניין מיד מתגלה: אלוהים אומר שבזמן השנה השקטה בעצם הוא הבין הרבה משמעויות, כאילו השקט היה מילים שידברו אתו, ושהבצורת התמידית בינו לבין הדובר (בצורת שמשווית לסוג של טאבו נורא בו לא יכולים לחיות בני אדם, טבע שהתעוות) מונעת ממנו לענות להתנצלות הדובר. יתכן שזאת בגלל שהיחסים בניהם פשוט התקבעו, על זה ארחיב בהמשיך. בבית האחרון הדובר מגלה לקוראים שהאנשה לאלוהים היא כיוון שהאלוהים הוא מטפורה לחבר שלו והוא מסכם: יש סוג אחד של מוות בעולם הזה והוא שייך לדממה, ממנו רק יצורים תת קרקעיים נחותים, כמעט לא באמת קיימים כיוון שהם חיים במים באפלה, יתרשמו. בגלל השקט של הדובר, חברו צבר אגם של זעם, אגם זה מסמל את הקשר ויתכן שהיה מלא לפני בצער או סכסוך, אך הזעם על השקט "מילא" אותו. מוות כזה, מוות באגם הזעם על השתיקה, הוא מוות בודד בו הדובר נשכח באפלה של מתחת לאגם. יצורי הים הם כל מה שלא יכול להתקיים וללכת על פני האדמה עם החבר, הם כל מה שנשכח שיהיו ויזכרו אצל הדובר במותו. (כלומר, הדובר יזכור את כל מה ש"לא היה מספיק טוב" בשביל החבר וישווה את עצמו אליהם בעת המוות). החבר מניח חליל שבור, שמסמל את האשליה וחוסר האמון הבסיסי בו, כיוון שאם רצה להפר את הבצורת לא יכל לעשות זאת בעזרת חליל שנשבר (והינה כאן אנחנו חוזרים להתקבעות הקשר ולסיבה שבגללה החבר לא יכל לשבור את השקט של הקשר), הוא נכנע לטבע המקולקל והלא אנושי שלהם ובשקט גמור אפילו בלי להתלונן נכנס לתוך זעמו של חברו, טובע שם ונשכח, במה שיזכר כאפילו לא פגישה, אלא חצי פגישה. פגישתם האחרונה לא הייתה פגישה אמיתית או ראויה במיוחד, כיוון שהיא למעשה רק חצי התקיימה בעקבות הנתק בתקשורת. השיר עצמו בצורה כוללת מדבר על הפגישה האחרונה הזו, ובמשפט האחרון מסכם על מה השיר. קורותיה של החצי פגישה, ולמה הייתה כה טרגית. מצטערת אם זה שיר ופירוש ממש מוזרים והזויים. כעיקרון משמעות השיר היא על הטרגדיה בציפייה ובחוסר הכנות העצמית - אילו הדובר לא היה יוצר ציפייה אצל החבר, לא היה שקט רועם כל כך שנה, לא היה זעם סופני בבריכה, לא היה חליל שבור וכוונות רעועות (לא כנות לגמרי ואחידות) ואולי גם הבצורת לא הייתה מתקבעת. זאת כי אולי במקום בצורת, לחכות למים, היה נוצר קיפאון בקשר - עד שהדובר היה מסוגל ליצור קשר כשפיו ולבו שווים ולהפר את הקללה על הקשר פיזית ביכולת לדבר ולשנות מהות במעשה ולא רק ב"כוונות". יש פה איזושהי כוונה פילוסופית עמוקה לגבי כיצד נכון לעשות דברים, על לחץ ומיהור של תהליכים שנראים לנו בראש "נכונים", רצון עז לאישורים ולעשות דברים אולי נכון, שמוביל בעצם למקום בו בני אדם לא יכולים לחיות, מקום ללא חברות ואמון. אגב, הזעם היה סופני והוא מוטיב חשוב שחוזר על עצמו כיוון שהוא מייצג את הציפייה. וגם ההשוואה של החבר לאלוהים מייצג בעצם את הכוח של החבר העזוב. אותו חבר ננטש בשתיקה ונראה כהצד החלש לכל אורך הדרך, הוא מושפל, מחכה, זועם ולבסוף הדובר מגיע רק לחצי פגישה עם חליל שבור ומת אפילו בלי לנסות לומר משהו. אבל הנקודה של השיר היא שהחבר באיזושהי דרך הפוכה שמתקיימת גם נאמן לעצמו ובשליטה מלאה למרות זאת על הסיטואציה לכל אורך השיר, והדובר הוא זה שאיבד את עצמו ואיבד את אלוהיו. השיר כתוב בנימה מאוד עניינית כהדגשה לניתוק הרגשי שחש הדובר.

נוסעת שיכורה על ההגה
לאלוהים, לבקש סליחה.
אין לי מושג מה אני עושה
אבל אני צריכה את האישורים.

לאלוהים שלי
התמלא אגם זעם בבריכה.
הוא חיכה לי פה מהשנה שעברה
מסתבר שאמרתי שאגיע.

'השקט' אלוהים אומר
'הוא מלא דיבורים
הוא מלא בדברים
אבל אני ואתה כמו טבע שהתעוות
בבצורת תמידית
ועכשיו גם לענות לך אני לא יכול'.

יש מוות אחד שהוא בדממה
ממנו רק יצורי הים יוכלו להנות
לחברי שלי התמלא זעם בבריכה
על השקט שלי
ועכשיו נכנעתי לטבע
(הנחתי חליל שבור)
ובשקט גמור נכנסתי למים
בחצי פגישה.


תגובות (2)

היי.
אני חושבת שהשיר עצמו כתוב בצורה עדינה ומעודנת, אבל פרט שבלבל אותי היה כמובן הסוגריים. לפני שקראתי את ההסבר שלך, חשבתי שזה נכתב כ״דרך אגב״ או ״תוספת״ באמצע השורות, אבל אחרי שקראתי את ההסבר ראיתי את זה כהרחבה והעמקה מסוימת.
בכך מקרה, ״רציתי להוסיף״ בהחלט מוסיף כאן.

18/03/2018 21:28

הפרשנות בהחלט מוסיפה

19/03/2018 12:52
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך