או לנצח.
אני מעביר את עיניי עליהן,
הן מביטות בנשמתי,
אנחנו חולפים על פני השנים,
של כל אדם בחדר ובעולם,
מחליפים בין תכשיטי חיינו.
הוא ידבר,
אבל מה שאת מספרת,
מעניין הרבה יותר,
כי את לא מדברת,
מספיק רק להסתכל,
וכבר מילאת אותי בכל מעדנייך.
הם יכולים לחכות,
כמה שרק יחשקו,
אשאר כאן,
למבט נוסף בלבד,
או למספר רגעים,
רק קצת יותר,
או לנצח.
תגובות (4)
אהבתי, איזה מוזיאון?
(ואולי זה לא נורמטיבי אבל אפשרי בהחלט 😔)
שמח שאהבת! מדובר על המוזיאון הרוסי (ושיט).
האמת שזה מאוד מזכיר את מה שאני מרגישה כשמפגישים אותי עם אומנות, ואנשי השוליים לא מבינים
נחמד מאוד לדעת שלא רק אני מרגיש ככה