איבדתי את האמת

תעתועים,

רגעים שבורים של החיים,

כמו מוזיאקה ציבעונית,

מצלילים על עיני בשלל צבעים.

תגידו רק אני רואה את זה?

תגידו העולם ריק?

תגידו רק אני קיימת?

באמת רק אני רואה את הרגעים שבהם האשליה של האמת
מתפוגגת?

רק אני הוזה כל היום?

עיוורת לאמת?

או שרק אני רואה יותר מדיי?

ולכן לעולם לא אוכל להתקרב , אל המציאות של אחרים?

כשפתאום יש את הרגעים,

בתוך ים של באלגן,

זרמים סוחפים של,

רגשות,

עיוורון,

חוסר מציאות,

איבוד,

כאבים.

תעתועים,

שברירי שנייה,

כשהאשליה של האמת מתפוגגת,

בסדקים,

ואז הכל ברור ומובן,

ואני מציצה דרך הסדקים ומבינה,

כמה בני האדם עיוורים.

אבל רק לשנייה