דבר סתמי

אני נכנס לאולם,
מאחורי גבי צחקוקים.
אך אני רגיל לכל זה,
זו השגרה בכאלו ימים.
הרי למה יכולתי לצפות,
בערך הבאתי זאת על עצמי,
בהתנהגותי המטופשת,
ואופיי הסתמי.

אני עולה על הבמה,
והעיניים נעוצות בתנועותיי,
מסבירות לי שלהתנגד,
זה בהחלט לא כדאי.
אנשים יישארו אנשים,
ואני אשאר שונה מדי.
עד שיבוא היום הגורלי,
לעזוב ודי.

אני מסתכל בקהל,
ובאופן לחלוטין לא מפתיע,
שם יושבים אני, אני ואני,
ומסתכלים ברקיע.
הרקיע מצויר,
והם לא באמת שם.
אבל אני אדם בודד,
עוד רגע נעלם.

אני אני ואני,
נכנסים אחר כך לבר,
וכולנו מבינים,
שבכנות לנו נשבר.
אנחנו לא באמת יושבים פה,
אם איזו סיבה משמעותית,
אנחנו סתם מתבודדים פה,
בלי כל תכלית.