"דממה"- שיר שכתבתי

שיר שכתבתי והלחנתי בשם "דממה":

רעש בכל הרחוב, צפירות מכוניות בהמולה.
אופנועים ממשיכים לרכוב, לפח האשפה מגיעה לפתע מכולה.
ערבוב קולות וצלילים, צפירות וציוצים.
נקישות וצעקות, ניסורים וקיצוצים.
שיחות מעורבבות, שירים ורשרושים.
אנשים משוחחים, בכיות, צחקוקים.
כל העיר סואנת, הומלת, רועשת.

כשלפתע מגיעה דממה.

השתיקה תופסת מרחב, הקולות נעלמים.
הריק והכלום שולטים בכול, מצמח עד גרגיר חול.
רק החושים נותרים, מקרים ועד חמים.
לא נשמע כל רחש, לא ציוץ, לא רעש.
רק הדומיה, האלם, השתיקות.
רק השקט, הרוגע, בלי חריקות.
הכל לפתע כמו שממה.
דממה.

אך הקול חוזר לעיר, והחיים ממשיכים במסלולם.
מוכרים מרעישים בשוק, נערים מפטפטים בשיחתם.
את זה אף אחד לא מסתיר, הרעש הוא דבר של כולם.
כל אחד בענייניו עסוק, אבל מרעיש כמו בן אדם מדופלם.
לדבר ולברבר, לשוחח והתמקח.
לקרקר ולחרחר, לשכח ולשמח.
לדרדר ולמרמר, לשטח ולהתמתח.

כשלפתע מגיעה דממה.

השתיקה תופסת מרחב, הקולות נעלמים.
הריק והכלום שולטים בכול, מצמח עד גרגיר חול.
רק החושים נותרים, מקרים ועד חמים.
לא נשמע כל רחש, לא ציוץ, לא רעש.
רק הדומיה, האלם, השתיקות.
רק השקט, הרוגע, בלי חריקות.
הכל לפתע כמו שממה.
דממה.

כל אחד מדי פעם רוצה שתיקה
היעלמות הקולות, הצלילים, מחיקה
כשכל הקקפוניה מפסיקה
יש סןף סוף מנוחה לאוזן העסוקה
כי את זה כולם יודעים
כולם בעצמם מרעישים, מבוגרים, ילדים
הרעש שייך לכל אחד – מטיפש, למקושש, אף למי שמהרעש פורש.
אולי לכל בן אדם ויצור בעולם- אולי דווקא לו לחירש
גם באמצע הלילה המהומה ממשיכה
ודבר זה הוא רגיל, כמו עוד סתם שיחה

ולפעמים כולם רוצים דממה

השתיקה תופסת מרחב, הקולות נעלמים.
הריק והכלום שולטים בכול, מצמח עד גרגיר חול.
רק החושים נותרים, מקרים ועד חמים.
לא נשמע כל רחש, לא ציוץ, לא רעש.
רק הדומיה, האלם, השתיקות.
רק השקט, הרוגע, בלי חריקות.
הכל לפתע כמו שממה.
דממה.

כן זוהי דממה

השתיקה תופסת מרחב, הקולות נעלמים.
הריק והכלום שולטים בכול, מצמח עד גרגיר חול.
רק החושים נותרים, מקרים ועד חמים.
לא נשמע כל רחש, לא ציוץ, לא רעש.
רק הדומיה, האלם, השתיקות.
רק השקט, הרוגע, בלי חריקות.
הכל לפתע כמו שממה.
דממה.