"האם חיוכך נסדק?"

העובדה שאין לנו מחר, חונקת אותי אט אט.
האם הכל נגמר, וייעלם כמעולם לא היה?
אך צריך לזכור, שדבר, כן, דבר, לא יתפרק.
איבדתי את הזכות להעלים את כל מה שהיה לי,
ופתאום הכל התמוסס.

האם את זוכרת כיצד נפגשנו לראשונה?
כאשר הצבעים, הקולות והריחות הם
כל כך שונים.
חשבתי על היום שלא אמור להגיע,
ושמתי עליו מנעול.

האדמה, האוויר וכל הימים אשר עוברים,
מחפשים אחר אותו רגע נדיר
של נדר ילדותי אשר מתגשם לאט.
ורק אני, נותרתי בשביל
לחפש אחרייך.

מחשבות עולות וצפות בראשי,
ים של סדקים הנשבר עמוק בתוכי.
גם ככה כל מה שאי פעם הכרנו,
ייעלם בעוד כמה שנים.

"האם חיוכך נסדק?"
"האם מצאת אושר אמיתי שדמה לך?"
צריך פשוט לנצח, כן, לנצח, להאמין
בכל מה שנשאר.
הפעמון מצלצל ומבשר על בוא היום
אשר קיוויתי שייעלם.

ורק את נותרת, מחפשת אחר תשובה
לכל אותו, סיוט שנעלם במהרה.
עמוק בתוך התסביך המסובב הכל,
אני שוב מנסה לחפש את מה
שאעניק לך, כמתנת פרידה.

"האם חיוכך נסדק?"
"האם שיקרת לי שוב?"
אך כל הקולות, ריחות והחום נעלם
באותו רגע של אמת
ומכל אלה,

אני נפרדת.