הספוגים

כשאנשים משתפים את הרגשות שלהם זה לא רק "רגש" בשביל אלה שאכפת להם, זה מעבר, זה הופך להיות גם רגש שלהם. זה מחלחל פנימה במודע או שלא, זה יושב על המחשבות והרגשות האישיים של המקשיב, זה משנה את האדם. אם אפשר, לשתף בחזרה עוזר לתחושת הקלה, או כל דרך אחרת של פורקן.
אני חושבת שאם היינו ספוגים המצב היה קל, אך במקום להתמודד עם רגשות היינו מתמודדים עם ריקנות.

אהבתי מאוד את הקטע והכתיבה.

האמת שגם אני חשבתי פעם על עצמי כספוג. כאילו כל תפקידי בעולם הוא לספוג את הצרות של כולם בלי להצליח להתרוקן. אז דבר ראשון, זה לא דבר רע. אם אתה מסוגל לשמוע לצרות של אחרים זה הופך אותך לאדם יותר מיוחד, כי תאמין לי שרק אדם אחד ממאה באמת יודע ורוצה(עם דגש על הרוצה) להקשיב. דבר שני, אני לא בטוחה שהדימוי הזה הוא המוצלח ביותר שאפשר להשתמש בו. אני חושבת שאני הייתי משתמשת בדימוי של בלון. כן, זה מה שהייתי עושה. כי בלון אפשר לנפח ולנפח עד שהוא מתפוצץ. אבל אם אתה ממלא אותו כמעט עד הסוף, אתה תגלה שהוא פשוט יוציא את האוויר שהיה כלוא בתוכו כל כך הרבה זמן. ממש רגע לפני שהוא מתפוצץ ומעיף מתוכו את כל הצרות שהוא אגר, הוא פשוט נותן להן להחליק החוצה. הרגע עלה בדעתי, שאם הבלון לא עושה דבר עם כל הצרות שהוא מחזיק בפנים, הוא ידעך לאט לאט, כי מידי יום יוצא ממנו מעט אוויר. האמת שעכשיו יש לי דווקא רעיון לא רע לקטע קצר…בכל מקרה, דעתי היא שאנחנו לא יכולים לבחור לקבל עלינו את הצרות, אבל אנחנו כן יכולים לשלוט באופן ההתמודדות איתן. לסיכום, קטע יפה מאוד