והיא אומרת

והיא אומרת
חיים מפותלים
ארוכים מידיי ומבולבלים
והיא אומרת אני חיה

חיה בתוך עולם של דממה
ואני מטיילת במושב
עם הליכון וקופסת כדורים

ואני מנסה לדבר בטלפון
לשמוע קצת רכילויות של אחרים
והמכשירים בסוף בוגדים בי
הם קשים
ולא ריגשיים

מנהלת דיאלוג מטופש
עם עצמי
וקהל של איש אחד

על כמה שקר
ובודד ועצוב על ההר

רואה קצת אהבה מבוימת
שנותנת אושר מר
וחושבת לי בלב שהלוואי ויגיע מחר

לא חושבת על הכאן והעכשיו
חופרת בעבר
כי הוא עוזר לי להתמודד עם הלבד

ומוות הפך להיות פתאום החבר הכי קרוב
קרוב ואולי אפילו קצת טוב