טובעת
המוני האנשים מעל הבור נאספים כדי לצפות בי טובעת
בשבילם זו רק הצגה
אבל בשבילי אלה חיים
הייאוש עוטף אותי ומחסל את טיפת התקווה החרונה שהייתה בי
אני נכנעת
כי אין לי מספיק כוח כדי להתמודד
אין לי דרך להיחלץ
אני רוצה שהכאב יעבור
שהלחץ על הלב יתרופף
שהנשמה שלי תרפה מהמציאות המכאיבה הזאת
הרגשות שוצפים בי לקראת קריסה
הכאבים מתגברים עד נקודת שבר
אני משתמשת בכוחות האחרונים שלי כדי לטבוע
כי כבר קשה לי להיות על שפת הבור
להתנדנד אחורה וקדימה
לא להבין מה קורה לי
לא להבין מה עושים לי
בנשימותיי האחרונות אני מרפה
מרפה מהחיים, מרפה מאהבה
מרפה מכל אלה שהיה להם אכפת ממני
מרפה מכל הדברים שהשאירו אותי בעולם הזה
כי נמאס לי לקוות
תגובות (1)
המבנה אמנם של שיר, אך המשקל והחריזה ממש לא. אולי זו שירה פוסט־מודרניסטית. אני לא מבין בזה מספיק.
"התקווה ה[א]חרונה שהייתה בי" – סתם פספוס, קורה לכולם. כדאי לקרוא את הסיפור לאחר העלאתו לאתר כטיוטה, ורק אז לפרסם.
בסיפורי צפרדעים בבור התייחסתי לסוגיה דומה. המסקנה בסיפור שלי – הפוכה.
שתהיה לך ולכולנו שנה טובה.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.