כשבית החזה מוותר על הלב

לשפוך את הלב זה לא דבר קל.
אתה יודע, הוא תקוע חזק שם למעלה.
בית החזה לא יוותר עליו.
וגם אני לא.
אבל היי, מידי פעם הוא קצת מחליק ונוזל החוצה.
מי אמר שבטבע אין טעויות?

מידי פעם זה בסדר
אבל טיפה ועוד טיפה
בעקביות,
עד לכדי היווצרות כתם אדום גדול,
אשר מורכב מטיפות חרטה
ומהול במעט תקווה
זה כבר ממש שיגעון.
כתם אדום שכזה, מפר כל שלמות.
כמו מעיין טעות.
אבל מי אמר שהטבע מושלם?

נכון, הלב משרת את האדם,
ובית החזה לא יוותר עליו.
אבל אף נאמנות לא מושלמת.
כשהלב בוגד,
(טיפה ועוד טיפה,
כתם אדום וכולי,)
גם אם זו אינה יותר מטעות של הטבע,
בית החזה מרגיש נבגד.

והרי שאיך אפשר להאשים אותו?
אז הוא משחרר את הלב.
נכון, החזה לא היה אמור לוותר על הלב.
אבל מי אמר שהטבע מושלם?
ושאין בו טעויות?

אבל עכשיו אין לא לב,
ולא חזה.
ולא גוף.
רק מוח,
למספר דקות.
שבתמימות כזו זמם מזימה
לדעיכתו.