מסיכה

על פניי עטויה מסיכה.
עליי היא שומרת, בטוב וברע.
אך אם אצטרך לדבר לפני קהל,
המסיכה מתקשה להגיב בכלל.
"מסיכה, מה עוד תבקשי"?
"האם חיפזון אצלך הוא תמידי"?
לפני שתשקול או לפני שתפעל,
אני כבר אומר לה בכלל "חדל"!
המסיכה התעצבה, את דמעותיה מחתה,
ובו בעת את עתידי היא שברה.
היא שברה לי סיכוי לראות עולם,
להפגין שמחה כלפי כולם.
אבל המסיכה איננה יודעת שובע,
היא ממשיכה לתקוף, להתפשט עד הגובה.
לפעמים אינני שולט בה, נאלץ לענות לצרכיה,
והיצר הרע מתוכי בוקע.