השביל
הכובד בחזה והקהות של הראש
לא משכיחים את הכאב
לא מקלים על המחשבות
לא מונעים את חזרת הזכרונות
והשביל שאני הולך בו
רק ממשיך להחשיך
להתפתל ולהסתבך
ממשיך באותו הכיוון
אין מוצא, אין באמת המשך
הצורמנות של העירנות
והחדות של הנוכחות
מזכירים שאין פתרון
רק השתהות
תגובות (2)
אני לא חושבת שאני יודעת להביע במילים מה אני חושבת על הקטע הזה.
יש פה עומק ותחושת כאב, אין ספק.
זה מרגיש לי מסוג הקטעים האלה שפשוט צריך להגיד, שאין ממש מה לומר עליהם. כמו הנחת יד על כתף של מישהו כדי להגיד "אני כאן, כשתרצה, אני כאן."
אז אני מקווה בשבילך שהטוב יגיע. אם לא עכשיו, אז בקרוב.
הטוב יגיע