נפש קטנה

דממה שקטה לא שמעתי מעודי
ולילה שחור יותר מחושך לא ראיתי
מילים ריחפו ככנפי פרפר
ונהפך העולם שקט ושחור

חיוכים הפוכים כולם לובשים
ורק חיוכי שלי ישר לכן כולם משונים
לפתע רגליי בכוח נמשכו לאדמה
עכשיו אני המשונה

יום יום אני נעמדת מול המראה
פתאום הופיע סדק והיא נשברה
רסיסים דקים כאבק מפוזרים
והמראה לא תחזור לקדמותה

דייגים מהים את הדג מוציאים
כל כך אנוכיים הם הדייגים
מנפש קטנה וחלשה ניזונים
והדג מתאמץ, מפרפר ומת