רועי [לא אמיתי, סיפור ליום הזיכרון]
שמעתי רעש. קמתי מהר מהמיטה שלי. שמעתי בכי. "רועי? אתה פה?" שאלתי, הלכתי לעבר החדר של ההורים שלי. אמא לא הפסיקה לבכות. על שידה לבנה, שבה היו התמונות שלי ושל רועי, עכשיו התמונות היו רק של רועי. אבל אני לא מאשימה אותם שהם שמו את התמונות שלי במקום אחר. שתקתי. אמא ואבא פשוט בכו… רועי הוא אחי הגדול. האח הבכור מבין כולנו. יש גם את התאומים הקטנים, רוזה ושיקגו, אבל זה לא משנה. רועי נהרג במלחמה נגד האויב. חשבתי… אולי זה היה סתם. אולי הוא פה, אבל אני לא אראה אותו יותר, חוץ מבתמונות, בסרטונים ובזיכרונות. הלכתי לעבר החדר של רועי, ואני פשוט הרגשתי שהוא ריק. רועי אהב מוזיקה… אני מתגעגעת אליו. בכל שעה ביום היינו שומעים את המנגינה שהוא שמע. בלילה מנגינה מרגיעה, ובשעות היום, מוזיקה מקפיצה. רועי אהב אותי כל כך….. הוא השאיר מאחורה אותנו. את המשפחה, את החברים… אני זוכרת שפעם אחת, כשהוא הכיר את מאיה, קראתי ביומן שלו. "ברגע שאסיים את השירות הצבאי, ויעברו כמה שנים, אני אתחתן עם מאיה. רוזה וליאת יהיו השושבינות…." אני מרגישה את הדמעות זולגות מעיני. הוא זה שלימד אותי לנגן בגיטרה, לרכב על אופניים, לעשות היימליך, והוא זה שלימד אותי כשלא ידעתי. "רועי…. תחזור." אמרתי בשקט, ונשכבתי על מיטתו. נשמתי עמוק… עצמתי את עיניי…. והרגשתי מתנתקת מהאדמה. נשמתי את הריח של הבושם שלו, הרגשתי אותו, ושמעתי את קולו. "ליאת, את יכולה לראות אותי?" שמעתי אותו. עניתי: "איפה אתה?" "תפתחי את העיניים." אמר רועי. פתחתי את עיניי, ולא זיהיתי את המקום. הכל עננים.. לבן. ראיתי את פניו של רועי…. את כולו! הוא היה על ענן גבוה. הוא אמר: "בואי, תני לי יד." הוא עזר לי לעלות אל הענן. אמרתי לו בדמעות: "א-אתה פה…." חיבקתי אותו. אני ממש מרגישה אותו. את כולו. בכיתי. הוא אמר: "רק רציתי להגיד לך, שאל תבזבזי את דמעותייך עליי. את חשובה לי…! ולא טוב לי לראות אותך בוכה ככה. את אחותי הקטנה. אני אוהב אותך. את תוכלי למלא את הכינרת בדמעות שכולכם שפכתם עליי. מספיק." "א-אבל…" אמרתי, הוא קטע אותי: "טוב, אני רוצה לספר לך משהו. אמא נכנסה להיריון. יהיה לה בן. ואני מבטיח… הוא ימלא את מקומי. ליאת, אל תדאגי. תאמיני לי שטוב לי יותר, פה, בגן עדן." הנהנתי וניגבתי את הדמעות מעיניי. הוא אמר: "אני עומד לדחוף אותך, וכשתרדי מהעננים, את תתעוררי בחדר שלך.. תזכרי שזו לא פרידה." הנהנתי. הוא דחף אותי. נופפתי אליו בפעם האחרונה, והוא אליי. נפלתי מהעננים………..ובאמת, ראיתי את חדרי. זה היה ממש טוב…. לראות ולהרגיש אותו בפעם האחרונה.
-כעבור תשעה חודשים-
אמא עכשיו בבית חולים. אבא לקח את כולנו מבית הספר אליה. היא עומדת ללדת היום. לאחר כמה צרחות של כאב, נשמע בכי תינוק. התינוק החדש. לאחר כמה דקות אמא החזיקה בידיה תינוק יפה. "הוא נראה בדיוק כמו רועי כשהיה תינוק…." אמרה אמא. שיקגו אמר: "אז למה שלא תקראו לו רועי? אני חושב שזה מתאים." אבא אמר: "לא… החלטנו כבר על שם. יקראו לו קנזס. אבל השם השני הוא.. רועי." "ברוך הבא לעולם, קנזס." אמרתי בשקט. הצטלמנו. רועי צדק…
-כעבור שבע שנים-
"היי אמא, אני בבית!" אמרתי. היום זה יום ההולדת שלי, אני בת שבע עשרה. עברו שבע שנים מאז שפגשתי שוב את רועי. קנזס כבר בן 7, הוא אמר: "ליאת, בואי רגע…" הלכתי איתו לחדרו. הוא קיבל חדר חדש, כי בחדר של רועי, אף אחד לא נוגע. קנזס נשם עמוק… קולו כבר לא היה קולו הרגיל, בעיניו היה את מבטו של רועי. "ליאת, אמרתי לך. אמרתי לך שזו לא פרידה. חזרתי. אבל… ששש…. אל תגלי לאף אחד. זה סוד. כי אני רועי. אני לא קנזס." זה היה קולו של רועי. הנהנתי. חיבקתי את קנזס. קולו חזר… והוא שאל: "ליאת, את יכולה לשחק איתי בכדור?" עניתי: "ברור שכן, רועי. כלומר…. קנזס." הוא חייך.
תגובות (4)
ואוו איזה סיפור יפה את ריגשת אותי מאוד אני נשבעת שאני פה על סף דמעות
סיפור עצוב מאוד מאוד והכתיבה שלך מאוד יפה הצלחת לרגש אותי בסיפור
מדרגת 5
אוהבת שרית
סיפור ממש יפה ומרגש! לדעתי מבחינת הכתיבה שלך את צריכה לעבוד על זה שאת כותבת הרבה נקודות ובלי רווח אחריי הנקודות. ככה: "נפלתי מהעננים……ובאמת," במקום זה את צריכה לכתוב ככה: "נפלתי מהעננים… ובאמת," זה גם נראה הרבה יותר מקצועי ונוח לעין. זה היה הדבר היחיד שהפריע לי בסיפור, אבל חוץ מזה הוא ממש מושלם. אהבתי את הקטע שהדמות הראשית סיפרה שהיא קראה ביומן שלו על החתונה.. זה ממש ריגש אותי!
זה. סיפור. יפה.
עמדו לי דמעות בעיניים, אבל עזבי, אני בכיינית.
אהבתי את הסיפור.
מאוד.
מאוד מאוד.
מאוד מאוד מאוד.
להמשיך עם ה'מאוד'?
^_^ תודה