רצף של כמה שירים עם אסוציאציות חופשיות

1.
אני מתמלא קור. העלים סוגרים עליי, לבנים כמו שלכת ושבר.
אם הייתי יכול להחזיק בידיים התמוססות של רגע, היה השלג שבי הופך לקצף.
פריחה נעימה הייתה מביאה מרגוע למכאוב הגדול.
ואז, תנועה אחרת הייתה לוקחת אותי לארץ של שמש.
עלים רכים מנגנים מנגינות על פני מים. קטיפה ורוך.
אהבה רומנטית שקטה של הטבע. ידיים רכות מלטפות באהבה שאין בה דבר מלבד כנות,
את חרושת הצלקות שבי.
"שב, איש ההלך דרך ארוכה. שב ותן לשבילים לפסוע, לעונות להבשיל,
לפצעים להאדים ולהעלות פרי."

2.
מסתוריות הברבור מתגלה כמו כנף. אין בה חסד ואין הגינות.
כמו כל יצירה שכתב הטבע, היא מדויקת וגלויה.
הגיעה השעה להירטב והברבור נרטב, הגיעה השעה להתגלות,
והוא נחשף.
הגיעה השעה למות, מיטיב הברבור למות.

3.
הצלילים העמוקים של הסערה הם שפותחים – ואיך אפשר בכלל להסביר –
פתח לרכות הצחורה של הברבור.
פתח לפכפוך המתוק של מים בפסגות.
פתח לפשטות הנכונה של ציוץ ציפורים ופרישת מניפות.
בגגות הצבעוניים ובתזמורות היושבות בכיכרות ובהיכלים, הצליל העמוק של הרעם,
הכבד, האדיר, הרחוק – הוא הסוליה השחורה, העובדת, של כל גילוי נאות.

4.
כשהכל מסודר את יושבת לצד הפסנתר. השיער שלך משתפך באירוניה מפוכחת.
את עשירה יותר מכל אוצר של ידע.
אני לא צריך את הרוחות שבחוץ כשאני רואה אותך. כל החיים שלי מסתובבים,
כמו שיגעון עירוני אחד גדול.
בהטיה של צליל את יכולה לשפוך את התודעה שלי כאילו הייתה כוס של נוזל
סמיך ופלזמתי. באמצעות שיקוי כזה אפשר להחליף כל עולם או עולמות.
האהבה שלי אלייך היא בורגנית ומסודרת, אבל בחיי –
היא מפירה כל בורגנות או סדר במילה 'בורגנות'.

5.
שני חברים משחקים על פני דשא. השדה שלהם גדול יותר מכל השדות.
הם יכולים לצייר כל תמונה על פני כל שמיים.
הצבעים שלהם הם מכחול שמחליט את העולם.
הלבבות שלהם פועמים בריקוד.
העיניים שלהם יפות בשעה ההיא, שהיא שעת השעות:
שעה שהבשילה יפה, שכן דרך ארוכה הסתכמה בידיים שמחזיקות בביטחון מלא
ידיים דומות.
וכל החשיכה הרחיקה לכת בשעה ההיא. שכן הייתה זו שעה של זיכרון
פועם ומתחזק עוד, בוהק וממשיך לבהוק.

6.
מותר לך לבכות.
הרי יודעים שנינו שבכי הוא יופי. והתגובה היחידה ליופי היא לבכות.
אבל פתאום, הנה זה בא – הגדול בא: קול של גבר מתאמץ להשמיע את קולו,
פרות ומחלבות, ילדים מלאי נזלת, חתולים ונשים שמנות שותות חלב ועוד ועוד והחלב
מפריע מפריע מפריע, שילשנו את תפוקת החלב והמחלות, והמחלות? והמחלות?!
איך שהחרדה מתגברת כשכל אלה רצים וקופצים, ואין מקום ליופי,
ואי אפשר לחלוב את הדמעות.
אבל מותר, הרי מותר,
הרי מותר…

7.
ואז בא לי לצחוק.
אפשר להגיד שהחצוצרה משתגעת וכולם מתרגשים, ולי בא לצחוק.
ילדים רגילים נושאים תיקים משובצי משבצות לכיתות מלאות היגיון, ואני מתפרע.
ברצינות, השיגעון של ציוויליזציה עומדת להיכחד, והכול כל כך מסודר,
וכולם בטוחים בביטחון הבטיחות. המוזיקה מהממת אגב. אבל אני לא כאן בשביל
צלילים שכתב אדם עם הפרעות אישיות.
לא יודע למה אני כאן. אבל אני מצטער. כל הדברים שעובדים פה כמו טקס מפוקס ,
אני לא יודע למה… וכמעט אני מתנצל פה… וגם,
הצחוק שלי מתפרץ אבל אני עוצר אותו. זה גן עם דשא ודקלים ומזרקות.
מטיילים פה עם כלבים ותינוקות.
אני עוצר את עצמי כי מה שיש לי להגיד לא מתאים למוזיקה שמזרקים פה.
היום ממשיך והלילה איתו.