בלעדיה

רחוק מחומות האבן, בדיוק במרכז החצר,
היא עומדת
נוהרת.
את השלווה שלה מרגישים גם כאן, בשוליים.
החדר גדוש באנשים שבאו לראות אותה לפני הסוף.

לגעת בשערה השחור הם לא יכולים,
אך מבטה הירוק מלווה אותם ממרומי הבמה.
היא לא מאשימה מי מהם,
הם יודעים זאת.
רק תוהים לפשר מילותיה האילמות.
שפתיה סחפו כה רבים אל מותם
ואותי אליה.

דרך הלהבות ואל תוך נחיריי מגיע ריח.
הריח שלה.