דמעות.

אני יושבת
והדמעות חונקות את גרוני.
ועניי צורבות.
אך אני לא רוצה לבכות. לא כאן, לא עכשיו.
אני עוצרת את הדמעות בבטן ומנסה לחשוב על דברים אחרים.
אך הן פורצות החוצה כמילים.
והן יוצאות בתור שיר,
והכתיבה לא נגדעת.
הן פורצות בתור שיר,
וכבר אי אפשר לדעת…
כבר אי אפשר לדעת מה יהיה,
מה יקרה, מה ארגיש לאחר שאגמור.…
והשיר נגמר.
ולאט לאט אני נרגעת.

והן כבר לא פורצות כשיר,
והכתיבה כבר נגדעת.
הן לא פורצות בתור שיר,
וכבר אפשר לדעת.