זמן רק שלי

ומחר זה מגיע.
השקט שלי עם כל הזעם
ובלי אף אחד לידי להספיג את דמעותיי.
הרבה יותר בטוח
בלי מילים לא מחושבות
שנופלות על אוזניים עוינות.
שם, בין עצים ואדמה,
ציפורים ושמיים,
אני אוכל לזעוק כמה שרק ארצה.
אף אחד לא יסתכל
אף אחת לא תיפגע.
הוא לא ירים גבה
והיא לא תלטף.
כשיגיע הלילה
אני אתמוטט על העלים, שנשרו כשניערתי את העץ,
והנמלים הקטנות יטיילו עלי.
במקום ההוא, הדגדוג הקטן שלהן יעשה לי נעים,
כי שם לא אכפת לי שהטבע נוגע בי.
וכשלא ייוותר בי כלום,
אני אשוב אליכם כאילו לא היה.
כאילו לא הייתי.