ילדה טובה.

עולם מושלם, ציניות מוחלטת.
יושבת כאן בשקט, לא מדברת.
כמו שביקשו כולם, אני ילדה טובה.
שקטה, יפה, עם שמלה נאה.
מקבלת הכל, כל עוד אתנהג יפה.
רואה את הצרות סביבי, אימי שותה קפה.
הצרות הן לא שלי, אלא של כל האחרים.
אני טובה, כולם רעים.
אך בי אף פעם לא גאים.
בסוף החלטתי להסתובב בחוץ, עם שמלת המשי הרכה.
ואז גיליתי שהיא נקרעה.
אוי לא, אוי לא, איך אחזור לביתי.
אם זאת השמלה היפה שלי.
זאת לא תהיה הצרה הכי גדולה.
אבל יאשימו אותי כי אני הבכורה.
אולי אני אברח רחוק מכאן.
אני שואלת את עצמי לאן.
אך לא עשיתי זאת, חזרתי לביתי.
וגיליתי שלא מצאתי את מותי.
לאף אחד אפילו לא היה אכפת מהשמלתי.
מישהו מת, לא הוצאתי מילה.
על הרצפה נחה אימי היקרה.
הקפה יתערבב עם דמה.
אוי לא, אוי לא, איך זה קרה.
הרגו אותה, איזו צרה.
איני עצובה.
אך איך זה קרה שגיליתי, שאבי הרג אותה.