שקופים כנגד הסינוור

פוקחת את עיני רוחי:
אותם אנשים חלשים,
המהלכים כמתים,
בלילה.

אנשים מתים.
תמיד שקופים כנגד הסינוור,
כאילו נעלמו ונמחקו מסתם איור.
ללא צבעי ציור.
עם בוקר יגיעו,
יתגנבו ממעקי ליבי.
אותה הזיעה הקרה שמחלחלת לעצמות,
של הילדים בקרונות הפחם.
המסע הזה תם.

זכרתי רק אחת:
בובת הסמרטוטים בפינה,
שקשוק גלגלי הקרונות,
פני המוות מחייכים ברינה,
לכולנו יש את הכוונות.

הנה העפר עף ברוח, תעוף. כבר נעלם.
ויודעת שליבי עוד רגע לא יפעם.