רדופה

הדבר היחיד שמטריד אותי עכשיו,
בשתיים וחצי בלילה, זו השאלה:
"להיות, או לא להיות ערה?
להשאר פה או לחזור למיטה?"

למיטה עם הריח שלה, והחיוך ההמכר,
הצחוק המקרטע והרגליים הארוכות יותר,
העינים הגדולות שאף פעם לא מסופקות-
ממה שבמראה, היפות, רואות.

אבל מה ממנה, תאמת, נשאר?
חוץ מריח בראש וחיוך בעינים?
חוץ מטעם מתוק וצחוק באוזניים?
חוץ משיער חלק העובר בין הידיים?
אבל מה ממנה תאמת נשאר?
כלום, חוץ מקבר ואשליה.

את הטבעת שהיא נתנה לי כבר זרקתי,
את הקבר שלה כבר – 1,2,3…6 חודשים לא ביקרתי?
את התאריך ניסיתי, וכמעט- אבל לא, שכחתי,

את הכאב ראש בעזרת אדוויל- כמעט, אבל לא, העברתי.
את המכתבים שלה כתבתי, כבר עטמתי-
בקובץ וורד יפה, שמרתי.
ורק אני אני אני ואני, כי היא כבר לא נמצאת'י!

אבל מה ממנה, תאמת, נשאר?
חוץ מריח בראש וחיוך בעינים?
חוץ מטעם מתוק וצחוק באוזניים?
חוץ משיער חלק העובר בין הידיים?
אבל מה ממנה תאמת נשאר?
כלום, חוץ מקבר ואשליה.

אני לא בסדר עם כול החרא הזה,
היא קראה לי "אלה" אבל אני רק שקרנית,
היא אמרה שאני "אכפתית" אבל אני רק שחקנית,
היא צווחה מסוף התור שאני "נטשנית"- אבל אני רק שאיפתית.
היא צחקה שאני "ראצינואלית"- אבל אני פשוט לא רגשית.
אני לא בסדר עם זה שהיא הלכה.

כי תכלס, ממנה לא נשאר דבר.
זיכרונות עצובים של ראש ועינים,
של צחקוקים ורגליים,
של ידיים ועיינים. אותן עינים.
תכלס, לא נשאר ממנה דבר-
חוץ מקבר, וילדה רדופה.