רכבת

היי.
השיר מאוד עמוק, אני מנחשת שהוא מדבר על אובדן? (שואלת כי לפעמים ההשערות שלי מוטעות) ואם כן, משתתפת בצערך.

ואעבור להערות שלי.

בשורה הראשונה של השיר, אני חושבת שהיה צריך להוריד שורה בין פסיק לאחר.

בכמה שורות בבית הראשון, שמת נקודה בכל סוף משפט.
מה שלא כל כך בעייתי, אבל אני חושבת שכדאי לשים נקודה רק בסוף הבית, או במקומות שאתה מרגיש שהנקודה באמת מסיימת את הנושא במשפט. (זה אולי נשמע מוזר, אבל גם זו רק דעתי).

בבית השני, רשמת "גופי… וכ'ו" אני אישית חושבת שיותר מדי כינויים בגוף ראשון מעיקים על השיר, ולכן אומר שאפשר להחליף את "גופי" ב-"הגוף".
ובאותה שורה, לאחר הפסיק, אני חושבת שכדאי לרדת שורה.

ואחר כך, כשמגיעות המילים "לא אוכל לחזור, לשחזר. כוחי כבר אבד, לא ישוב". בין אם התכוונת ובין אם לא, בתחילת המשפט יש את המילים, ולאחר הפסיק, מילה נרדפת להן.
זו לא בעיה, אני רק חושבת שכדאי להשמיט את זה.

ובשורה האחרונה של הבית השני, "רכבת, קטר…" שוב סוג של חזרה במילים נרדפות. וכבר הזכרתי את דעתי לגביי זה.

בבית השלישי, שורה שלישית, ממליצה להוריד שורה בין הפסיק ל-"אלי. אלי."

ושוב, חזרה במילים "מגעך, שלך" והרי כבר אמרת מגעך, (המגע שלך) אז המילה "שלך" מיותרת לדעתי.

סתם זרקתי כמה הערות,
תעשה עם זה מה שאתה רוצה.

המשך ערב נעים.

תודה רבה על התגובה.
בפסקה האחרונה המשפט "שלך, סבתא" מדבר עליי מוצא את סבתא שלי, לא הכוונה שהיא מספרת את הסיפור. השתמשתי ב"סבתא" מכיוון שסבא וסבתא קרובים למוות מבחינת הגיל.
השיר לא מדבר על אבדן, אלא על אדם מיואש, אחד שאיבד את רצונו וכמיהתו לחיים.
בכל מקרה, תודה על ההערות והתשובה הנפלאה והמפורטת.
נ.ב – אני אוהב לכתוב בגוף ראשון כשאני מספר על תחושותיי, ואלו חלק מהן.

אגב, החזרתיות היא בכוונה ונועדה בכדי שהקורא יבין יותר את תחושותיו של הכותב.
"רכבת, קטר, סבתא" לעומת זאת היא אינה חזרתיות – רכבת מדברת על השלם, קטר הוא רק חלק מן הרכבת, החלק הקדמי.
קטר הוא הקרון שהכי קרוב לאדם שעומד על פסי הרכבת, ולאחריו כתבתי סבתא. ביחד שניהם מסמלים את הסוף שקרב ובא.

הסוף היחיד שאף אחד מאיתנו לא יכול להתכחש אליו, המוות.
התמודדתי (ועדיין מתמודד) עם חרדות ודיכאון, ועוד כל מיני חרא בחיים.

אני והמוות כמעט והצטלבנו כמה פעמים, לצערי.
בשלב כלשהו הרמתי ידיים, ורק חיכיתי שהימים ייגמרו, שהשמש תדעך, ושאלוהים ייקח אותי אליו. זו הכוונה ב"הסוף שקרב ובא".

תקשיב.
לכולנו יש כל כך הרבה דברים שאנחנו עוברים כל יום, אבל קשים ככל שיהיו – החיים ממשיכים הלאה.
לחכות שהימים יגמרו, להרים ידיים, זה אף פעם לא הדבר הנכון לעשות.
אני אישית מתמודדת עם דברים שמקשים עליי מאוד בחיי היום יום, ולא פעם חשבתי לוותר.
אבל אדם אחד גרם לי להבין שלוותר זו לא הדרך, ושלא משנה כמה קשה המלחמה, צריך להמשיך אותה עד שתגמר.
כי החיים הם לא יותר מנסיון שנתן לנו הבורא, ולוותר על החיים שהוא נתן לנו זה הדבר הנורא ביותר שנוכל לעשות.
ממליצה לך למצוא את הדבר שישמח אותך באמת, שיצית בך את הרצון להמשיך להילחם, ולחייך מתוך מקום אמיתי ושלם.
אני פשוט מצאתי את אבא שבשמיים, ומאז אני נאחזת בו, ולמרות שהמצב שלי לא וואו, אני בכל זאת מלאת תקווה שאצא מזה יום אחד.
מקווה שגם אתה תמצא את התקווה הזו בתוכך, תפנים עד כמה החיים שלך משמעותיים לאנשים סביבך, ותהיה שמח. באמת.

אולי. זה טוב שיש משהו להיאחז בו ולהאשים אותו.
כנראה שעוד לא מצאתי אחד כזה, סהכ אני רק נוירוטי ממוצע.

כן. זה טוב שיש משהו להיאחז בו.
ולכל אחד יש משהו/מישהו כזה, אבל ברגעים קשים קשה לראות אותם.
למשל, אתה יכול לנסות לתת סוף טוב יותר לשירים עם סוף נורא שכתבת.
(לכולנו יש כמה כאלו מוחבאים במגירה).
תנסה להחדיר לעצמך אמונה עצמית, תקווה, וביטחון.
בטוחה שתצליח לצאת מזה אם רק תרצה.

על הנייר, זה נשמע קסום.
במציאות? אני פשוט לא אדם כזה.
כמה קורסים שלא אעבור, טיפולים, קבוצות, עדיין אשאר עצמי.
ניזון מהריקנות.
אני לא חושב שתקווה לעתיד טוב יותר תשפר את ההווה, מכיוון שהכל זמני, ביטחון קצת קשה לשנות היות ואני נוירוטי, ואמונה עצמית כביטחון.
בכל מקרה, המקרה שלי הפוך משלך – אני התרחקתי מהדת ומאלוהים עם הזמן, וכמוך זה שיפר קצת את מצבי.