שיריצה

אני מתחיל לרוץ,
נפשי מתחילה לרוץ,
ואחריה נשאר רק השובל של התירוץ:
גופי הפיזי הולך ומתרקב,
הוא מנסה להתקרב.

הגוף חושב על העתיד הרע:
הנתונים, הזמן, הכאב והקרע
בתוכי, בין שתי הישויות,
אחריו מגיעה העצלנות הטהורה,
הוא לא זז,
חושב על איך הוא יגיד שהוא יקר מפז,
למרות שהוא לא רץ,
העצלות משאירה שובל גדול,
היא כבר לעולם לא תעבור את הנחשול.

אלף חמש מאות שלושים וחמישה מטרים לפניו,
רצה הנפש עכשיו,
לא דופקת חשבון,
חושבת על המרתון,
היא יודעת שהיא לא טיפשה,
היא ממשיכה לרוץ כמו ברדלס,
ואחריה מגיע השובל הוורוד,
שרק מראה לה את הסוד:
לא לחשוב, פשוט לרוץ!

לפעמים אתה מנסה לאחות,
אך הם שונאים אחד את השני
ביחד עם אטימות הלב,
אחד זורם והשני עוצר.
אחד סותם והשני מדבר.
אחד רץ והשני הולך.
וכך הם חיו לעד,
ומי ינצח? אתם שואלים,
את זה ידעו רק אחדים.