עצם קיומך ונשיותך

זרמי מחשבה בדמות סילונים של מים מתוקים
ניתזים מאצבעותייך היפות כשאני מוצץ אותן
את נותנת לי להרוות את עצמי מעצמך
מעצם קיומך ונשיותך
ואני אוהב אותך על כך
כשאת מנשקת אותי, ולשונך כה קרה בפי
שפתייך לוחשות לי – אוהבת
ולשונך מצהירה לי – נזקקת
ואני טועם את מיצי פיך המתוקים
וזקפה אשמה מתרוממת במכנסיי,
אני חסר אונים
אין טעם להצטער, את אומרת,
זה טבעי לגמרי
ואני המאושר באדם כשאת נוטלת את תאוותי בפיך
ואוכלת אותי, כן, תאכלי אותי, אהובתי.