׳אל מול ביתם׳

׳אל מול ביתם׳

״אל מול ביתם, קצה האגם.
ממימיו ישקו אדם,
צבעו ימחה כל זעם,
בו יטבלו רגליים,
בו ישתקפו ענני השמיים,
והוא יהפוך לשיר עם.

אל מול ביתם, עץ זית,
מעל ראשם עט לו העיט.
בשמן ישקו מדורה,
בליבם מתלקחת שרפה,
אש בערה מסתמנת בעלטה,
האור בקצה המנהרה.

אל מול ביתם, עץ תמר.
מסמל את סופו של הרע,
כי הינה תם לו המר.
והרוע יגורש, 
הלב לא ידע עוד חשש,
ושליחים מלאכים יצנחו מהעננים,
שומרי האדם, אויבי השדים.

אל מול ביתם, מרעה כבשים.
נערה תכולת שמלה,
מושה כבשה קטנה.
שולי שמלתה נרטבים,
ביתם של הצוענים.

אל מול ביתם, שדה ירוק.
ילד משתובב, מדלג בשדות.
בועט בכדור ושוכב בצל עץ הדור.
נושם את האוויר הצח,
חש ברוח הטבע מלטפת אותו כך,
והוא מתענג ונאנח, ׳אח…׳.
חש בריח החופש הרך.״