ילדי הקורונה – פרולוג
קוראי אתר 'סיפורים' היקרים:
כזוכה תחרות הסיפורים של 🔥🔥, ובהמשך למסורת שהחלה אי־שם בעולם שלפני הקורונה, אני מתכבד לפתוח את תחרות הסיפורים הבאה.
הפרולוג שלהלן הוא הרקע לסיפוריכם; אין צורך בציטוט או חזרה על פרטים. אם לדעתכם יש צורך בהרחבה – אתם מוזמנים כמובן להרחיב.
~
המשפט 'העולם שייך לצעירים' – מעולם לא היה נכון יותר.
הזמן: העתיד הקרוב.
מגפת הקורונה חיסלה את כל מי שעבר את גיל חמש־עשרה. גם רבים מן הצעירים מתו. אלו שנותרו בחיים – הגיעו לחיסון־עדר. כמעט ולא נותרו תינוקות, כיוון שלא נותר מי שיטפל בהם.
אלא שיחד עם מותם של כל מבוגרי העולם, מת ידע רב. לא נותרו רופאים, מדענים, חקלאים, עובדי ייצור, שוטרים, טייסים, טכנאי שירות…
התחבורה הציבורית שותקה, וכמותה גם התקשורת. רשת החשמל קרסה, ואיתה אספקת המים. הביוב הציף את הרחובות, עקב חוסר תחזוקה.
מלאי המזון היבש הלך ואזל, וכבר מזמן לא היו בנמצא פירות וירקות. הדלק כמעט התכלה. המטבע -ובכלל, המערכת המוניטארית- איבד את ערכו.
דווקא האזורים הפרימיטיביים, הכפריים והעניים, התמודדו עם המציאות החדשה בצורה מכובדת. שם, המשיכו כמעט כרגיל. הנערים המשיכו במלאכותיהם, שאותם למדו מהוריהם מימים ימימה; הנערות טיפלו בילדים הקטנים; רק ההנהגה היתה חסרה.
בתוך כל הכאוס שהותירה המגפה מאחוריה, הלכה וצמחה…
~
כאן, קוראים יקרים, אתם נכנסים לתמונה.
על רקע העולם הדיסטופי שתיארתי, אתם מוזמנים לייצר עלילה. נא להשתמש בשפה נקייה; עדיפות ברורה למשלב־שפה גבוה.
אין צורך בהרשמה; כל מי שישלח סיפור – בפנים. כמובן, אפשר ורצוי לפרסם את הסיפור באתר. כדאי רק להוסיף בכותרת: "לתחרות הסיפורים של רומפלשטילצכען". (גם 'עוץ־לי־גוץ־לי' קביל או 'הגמד־המרושע־שאין־לנקוב־בשמו').
את הסיפורים יש לשלוח או לפרסם (או שניהם) עד העשרים ותשעה ביולי. הסיפור הזוכה ייקבע עפ"י גחמה אישית שלי, אם־כי אשתדל להתחשב בדעת קהל המגיבים.
כתובתי: [email protected] .
כעת, הבמה שלכם.
בהצלחה!
תגובות (1)
נראה מעניין.
לא סוג העלילה החביב עליי, אבל נראה מה אצליח (אם אצליח) להוציא. כנראה יקח זמן, אבל נראה~