“משונה” ♥

"הסתכלי יקירתי," אמרתי. פתחתי את החלון, "השמיים אפורים. את יודעת מה זה אומר?"
הבטתי בה, מנסה להשתחרר מהכיסא. היא נראתה כול כך מיואשת, כול כך עצובה.
"אתה מגעיל אותי," היא אמרה. דמעה ירדה מלחיה והיא מיהרה לנגב אותה בעזרת כתפה, "אתה פשוט כול כך מפחיד. מה קרה לך שכך השתנית? פתאום הפכת להיות כזה משונה?"
סגרתי את החלון ונאנחתי. ישבתי כיסא מולה ואמרתי:" את פשוט לא רוצה לשמוע את דבריי."
"אתה צודק," היא אמרה, "אני לא רוצה לשמוע את את קולך או לראות את פניך."
"היזהרי בדברייך," הזהרתי אותה.
"לא מתחרטת על כלום," היא אמרה, "אני אשמח לראות את גופך אך ורק כאשר הוא יהיה בתוך קבר, שמעת? קבר! וזה יקרה בקרוב. אתה יודע שרועי יבוא להציל אותי והוא ישנה את המאזניים."
מחיתי דמעה של צחוק ואמרתי:" המאזניים? לפי מה שאני יודע, הוא בצד האפל. הוא בצדדי."
"שקרן," היא אמרה בזלזול.
"הייתכן שא מזלזלת בי?" שאלתי.
"ועוד איך," היא אמרה.
ניגשתי לעבר שולחן הכפתורים ולחצתי על ההולוגרמה. הכנסתי את הקלטת והולוגרמה של רועי.
היא הביטה בהולוגרמה. היא נראתה מזועזעת וכול כך המומה כאשר רועי דיבר על כמה שהמלחמה מועילה לכולם.
כאשר ההולוגרמה נסגרה, עשרות דמעות יצאו מעיניה והחליקו במורד לחייה.
"אל תבכי יפתי," אמרתי לה, "עצוב לי לראות אותך בוכה."
"תפסיק!" היא צרחה, "אני שונאת אותך! שונאת!"
כמה פעמים היא אמרה זאת.
בתחילה מילותיה פגעו בלבי כמו חצים. היא הוציאה את מילותיה כאילו אין לי רגשות. כאילו היא שחכה. מרוב שמילותיה פגעו בי, רציתי לרוץ אל המאזניים ולהפוך אותם לצד הטוב. כמעט שעשיתי זאת, אך לפתע דמיינתי איך זה. שמיים כחולים, כול האנשים פתאום כול כך שמחים ומאושרים. ראיתי בראשי אותה, רצה אל רועי. שוכחת ממני. אז עצרתי.
אך עם הזמן, למדתי להתגבר. כאשר היא אמרה מילים כאלו, הרגשתי עצב קל. אז מיד הבטתי בה. שיערה הזהוב, עיניה הכחולות, שפתיה האדומות והרגשתי מאושר.
האם היא באמת צודקת? האם אני משונה? כול אחד אוהב בדרך שונה, לא?
אני רוצה לאהוב אותה לנצח. שהיא לנצח תהיה לידי פה, על הכיסא.
להסתכל על דמעותיה הקטנות הם בשבילי אושר.
אני כול כך רוצה לומר לה, אני רוצה לומר לה שאני אוהב אותה. אני רוצה פשוט לומר לה שלא תשכח אותי, שמבחינתי זה לא נגמר. שאני לא רשע, אני לא מגעיל, אני לא משונה, אני לא שקרן ולא מפחיד. אני פשוט מאוהב.
"למה אתה מסתכל עליי ככה?" היא שאלה בזעף.
"אני…" אמרתי. ליבי פעם כול כך חזק. ראשי הסתחרר. הרגשתי כול כך לחוץ. כול כך מפוחד פתאום.
"אוהב אותך."