רק דיילת מאוהבת…

לא נפגשנו בבית הקפה האזורי וגם לא נפגשנו בטעות כשנתקלנו זה בזו.
הפגישה שלנו הייתה מוזרה וקצת כואבת:
ביום חורפי אחד כשמיליוני נהגים וביניהם אני ניסו לנסוע בכביש כשגשם זלעפות יורד.
נסעתי גם אני לכיוון עבודתי כדיילת במטוס שטס בפעם הראשונה לארץ הקודש: ישראל.
ארץ ישראל זוהי המדינה היחידה שאני כל כך רוצה לבקר בה לפחות פעם אחת במיוחד כי שם נפגשו הורי בפעם הראשונה אחרי שחיו שם כל ילדותם.
בעוד אני נוסעת על הכביש במחשבות על כך שאני אהיה שם רק לכמה דקות בודדות הרגשתי כאב ראש חד ומסך שחור נפרש מול עיניי. אני שמעתי קריאות עזרה, צרחות וצפירת האמבולנס והרגשתי איך מרימים אותי על האלונקה ומשם איני זוכרת דבר.
כאשר עיני נפקחו ראיתי בחור נאה בודק אותי ורושם משהו בפנקסו.
"שלום מייסי, איך את מרגישה?" הוא שאל אותי.
"אני מרגישה טוב רק קצת כואב לי הראש ועיני רואות מטושטש.
"טוב, אני אביא לך תרופה ואת תנוחי עוד קצת ואז נבדוק לך לחץ דם" אמר לי הרופא הנאה ויצא מהמחלקה שלי.
אחרי מ'ס דקות הרופא נכנס שוב, התיישב על הכסא שהיה צמוד למיטתי והחל לשאול אותי שאלות:
"בת כמה את?"
"אני בת עשרים ושלוש" עניתי.
"יש לך בן זוג או מישהו שנוכל להתקשר אליהם להודיעה על הפציעה שלך?" הוא שאל.
"לא, אני רווקה וההורים שלי שניהם בבית כלא בגלל שסחרו בסמים והתעללו בבת שלהם" עניתי ועיני שוב התמלאו דמעות כמו בכל פעם שאני מספר זאת.
"אל תבכי, אסור לך להתאמץ ולהתעצבן" הוא אמר וליטף את ראשי כאילו אני ילדה קטנה.
"בסדר, מתי אני משתחררת?" שאלתי.
"אני לא יודע בדיוק אבל נראה לי שזה לא יהיה בזמן הקרוב כי יש לך פגיעה רצינית ביד וברגל" הוא ענה ואז קם מהכסא והלך לכיוון היציאה.
"אני חושש שתצטרכי לטוס לחו"ל לעשות ניתוח" הוסיף ויצא מהחדר.
גם אני חששתי מעט, אם אני אטוס לחו"ל אני יכולה לאבד את העבודה שכל כך יקרה לי.
שכבתי על מיטתי מ'ס דקות ואז נכנסה האחות, היא הייתה קצת נסערת.
"מייסי, אני מצטערת להגיד לך אבל תצטרכי באמת לטוס לחו"ל כדי לעשות ניתוח כי מצבך באמת קשה ואם לא נספיק בעוד יומיים לעשות את הניתוח לא תהיה ברירה אלא לקרות לך את הרגל ואת זה אין אנו רוצים לעשות".
"אוקיי, אז טסים היום?" שאלתי.
"כן ממש עכשיו יביאו לך עגלה ואת טסה מיד לישראל" היא ענתה ויצאה מהחדר.
וואו אני ממש רוצה לישראל רק חבל שאני טסה בגלל סיבה כל כך עצובה.
הרופא הנאה נכנס שוב לחדר ולא לבד, אלא עם בחור נוסף והם לקחו אותי על העגלה לכיוון היציאה.
במטוס ישב הרופא לידי ולא יודעת למה פתאום התחלתי לשפוך את כל מה שעל ליבי:
"קשה לי, אני כבר שנה לא במערכת זוגית והפרידה הזאת רק עשתה לי רע, אני כל הזמן מקווה שוב למצוא את האחד שלי אבל לא מוצאת.
אני תמיד רואה אנשים נאים שההיתי רוצה לדבר איתם אולי לנסות משהו אבל אני חוששת, אני חוששת שהם לא רוצים בכלל להסתכל עליי כי אני הרי לא יפה, כי אני הרי עובדת רק בדיילות ולא עורכת דין או עובדת בנדלן, אניהרי סתם בחורה רגילה שאין בה שום דבר מיוחד" אמרתי והתחלתי שוב לבכות.
"אל תבכי, אני בטוח שיש מיליוני בחורים שמביטים בך וגם רוצים לגשת אליך ולדבר אבל הם פוחדים כי את נראת להם חזקה, כי את יפה מידי ואולי יש לך כבר בן זוג בגלל זה, אני אישית פחדתי בכלל להתחיל לטפל בך כי את נראת לי אחת שיש לה בן זוג כבר מ'ס שנים ולא רציתי שאולי הוא יבוא ויראה אותי איך אני מביט בך וישר יבין שאני מעוניין בך" אמר לי הרופא שעדין לא ידעתי את שמו.
"באמת? אז לא רק אני ראיתי ניצוצות כשפקחתי את עיני?" שאלתי.
"לא, אני באמת חושב שאת בחורה נאה עם לב רחב וגם אני לא חושב שהיופי בכלל קובע רק האופי" הוא ענה וראיתי את מבוכתו.
כשעגנו לבית החולים בישראל הרופא ששמו היה ג'יסון טס בחזרה לאמריקה ואני נשארתי בישראל ורק אחרי שנפרדנו לשלום נזכרתי ששכחנו להליף מספרי פלאפון או כל מידע שיאפשר לנו למצוא אחד את השניה, וכך נגמר עוד סיפור אהבה שלי שהתחיל מתאונה קטנה.