האיש

אני חדשה פה (סיפור ראשון).
תגידו לי את דעתכם (:

אני רואה אותו. את האדם העומד כמה מטרים ממני, גבוה ולבושו שחור כולו. אני מסתכלת אליו מרחוק. ידיו טמונות עמוק בתוך מעילו השחור ומגפיו השחורות והמבריקות מתקרבות אלי בצעדים חרשים. הוא מסתכל אליי בעודו הולך, לא מזיז את מבטו. בוהה בי. אני מרגישה את מבטו החד. קמתי מהספסל בו ישבתי. ככל שהוא מתקרב אליי לבי דופק מהר יותר ויותר. התחלתי ללכת. אחרי זמן מה הסתכלתי לאחור. הוא עדיין שם. הולך מאחורי. לא קרוב מידי ולא רחוק מידי. התחלתי לחשוב שהוא עוקב אחריי. פניתי בפניה ואחר כך נכנסתי לתוך רחוב צר וחשוך כשי לדעת אם זה נכון. וכן, הוא פנה באותה פנייה שאני פניתי ונכנס לתוך הרחוב שאני נכנסתי. "בהמשך הרחוב נמצא בית הספר" חשבתי "הוא בטח לא יכנס לשם. אני אשאר שם כמה דקות והוא בטח ילך" ניסיתי להרגיע את עצמי. כשהגעתי לפתח בית הספר השערים היו פתוחים וגם הדלת הראשית, כך שלא הייתה בעיה להיכנס. "הוא עוקב אחריי!" צעקתי לעצמי בתוך ראשי כשהגעתי למסדרון הראשי וראיתי אותו מאחורי. אני הולכת מהר יותר ויותר, והוא ממהר להשיג את עקבותיי. אני רצה במסדרון בידיעה שהוא שם, שהוא מאחורי. אבל איני יודעת מי הוא ולמה הוא עוקב אחריי. הגעתי לאולם הספורט. הבטתי לאחור כדי לחפש אותו. הוא לא שם. הסתכלתי לתוך האולם. האולם גדול וחשוך ואני, אני הולכת לתוך החשכה מביטה קדימה בלי להסתכל לאחור. כשאני מגיעה למרכז האולם, אני עוצמת את עיניי ונשימתי נעצרת.

המוות יכול להיות כל כך שלו לפעמים.
אילו רק היינו יכולים להחליט את ההחלטות נכון.