ההפתעה- האתגר היומי

היא סקרה את החלל הריקני הניצב כנגדה, מופתעת. בלבול קל החל צף ואופף גופה, וכמו כן פחדים וחששות פה אחד. היא כיווצה עיניה לכדיי חריץ בריכוז, תוהה פשר הדבר, מחפשת אחר דבר מה אשר יערער את אשר עלה במחשבתה.
"אני.. הקופסא.." מלמלה בינה לבין עצמה והחלה מתקדמת בצעדים איטיים ומהססים אל עבר מיקומה, אשר כעת נותר כמלבן בהיר נטול אבק, הלא אותה קופסא מלבנית שכנה באותו המיקום זמן רב, וכעת השולחן עליו ניצבה איבד צבעו, אימץ שכבת אבק דקיקה, דבר מה אשר מנעה.
היא החליקה אצבעותיה לאורך ולרוחב המלבן החיוור, משפילה מבטה ומחילה בסקירה מקיפה לאריחי החלל, סוקרת מיקומם, מהורהרת.
"לאן הם נעלמו..? הוא באמת עזב?.." מלמלה בינה לבין עצמה, מבטה מהורהר ותחושת בלבול מוכרת אופפת גופה, היא החלה מתקדמת במעגלים,צעדיה זעירים, אילמים, חסרי כל ביטחון. צעדיה אילמים, מהוססים, מבועתים.
היא סקרה את דלתות הארון הפעורות לרווחה, קולביו ריקים וכמו כן מדפו ריקני עד כדי יסודו. היא נאנחה עמוקות והאיצה פעמיה אל עבר מיטתה, נשכבת על גבה בתהייה, הלוא אין דבר אשר יגרום פעולה קיצונית זו או אחרת, ומדוע נעשתה?..
אט אט החלו נשימותיה נעשות קצובות, לא חלף זמן מה וכאבים חדים החלו תוקפים בית חזיה.
היא הניחה כף ידה על גבי סדין הבד הצחור, מתרוממת משכיבתה חסרת האונים ומתקדמת בצעדים כבדים אל עבר הקיר, אוחזת שפורפרת הטלפון ברעד, ברפיון, בערפול חושים. היא החלה מקרבת קצות אצבעותיה אל עבר לוח המספרים הזעיר, מנסה ומתעלמת מאותם כאבים חדים המפלסים דרכם בחזיה, מתחושה המערפלת מוחה ומחשבותיו. צליל החיוג לא מיהר לבוא, אורכו כמספר דקות, מספר דקות הנדמו כנצח.
"אני.. אמבולנס.." לחשה חרישית בעוד גופה מניח לערפול החושים לאפוף גופה, צונח ארצה בכבדות, ברפיון.
היא פקחה עיניה לכדי חריץ, סוקרת סביבתה בהבעה מהורהרת, מניחה לנשימתה לשוב אל ריאותיה, שואפת את אוויר בית החולים החנוק כנער הגווע ברעב, הלוא האוויר הינו נזקק וחיוני לגופה ולתפקודה, הלוא נשימתה היא כל אשר נותר.
"אנה.." קול מוכר הדהד ברחבי החדר, לחישותיו רכות ומלטפות, גב ידו ספק נוגעת ספק לא ללחיה בחום, מרגיע במגעו תחושותיה והרהוריה, מרגיע במגעו כל אשר אפף גופה ואינו עוד.
"אני.. הלכת.." לחשה חרישית, גופה רפוי ועורה דהוי, עיניה הרכות מניחות להבעתו ונסגרות אט אט ,מניחות לאוויר החנוק לחדור אל ריאותיה ברכות, להחזיר ולהפיח חיים בגופה השברירי.
"אני יודע.." לחש בעדינות, חיוך זעיר נפרש על שפתיו והבעה שטותית משתקפת מעיניו, ידיו ממשיכות בשלהן, מלטפות ברכות, בחמימות, מבשרות טובות.
"ל..למה..?" השיבה, ללחישותיה מתלווה צרידות מעיקה, וללחיה סומק קל. תחושת הבלבול החלה עולה ואופפת גופה בשנית, ערפול קל החל משחק בראשה, צף בין מחשבותיה קליל, מפזרן.
חיוכו החל מתרחב מרגע לרגע, הוא שלח ידו אל עבר השידה לצד מיטתה, מרים בעדינות את מכסה הקופסא המוכרת ומושך תמונה מלבנית מראש הערימה. הוא הציב את התמונה כלפניה, כלואה כבין אגודלו לאצבעו, חיוכו רחב ומרוצה, אושרו משתקף מבעד לעיניו הבהירות.
"זה בית.." לחשה בחוסר הבנה, מועקה קלה החלה מזדחלת במעלה גרונה, מונעת מחשבותיה ממציאת דרכן אל בין שפתיה הוורדרדות, למצוא דרכן החוצה.
"קניתי לנו בית גדול, מרווח יותר.." השיב בעליזות, חיוכו הרחב מתרחב אף יותר, ועיניו הבהירות מצטרפות לחיוכו באושרן המובהק. היא חייכה חיוך זעיר והתייצבה לכדיי ישיבה, נושקת לשפתיו ברכות ורוגע.
"למה לא הודעת קודם?" שאלה, לחישותיה אט אט משיבות ביטחונן, קולה שב לקדמותו, המועקה נעלמת כלא הייתה.
"רציתי שזו תהיה הפתעה.." השיב ולטף לגבה, נושק לשפתיה ברכות שברירית וחובק לגופה כאוחז ביקר לו מכל. היא חייכה ברוגע, והניחה ראשה לכתפו, מסדירה נשימותיה בעדינות, בקצב הולך ושב.
"אתם משוחררים.." הדהד קול עמוק וגברי מרחבי הדלת, נספג בין קירות חדר בית החולים, מצטרף לצליל צעדים כבדים ומהירים.
"תודה, דוקטור.." חייך ג'ון בעליצות, מסב מבטו אל עברו, סוקר צעדיו והליכותיו, פעולותיו, ממתין כי יקרב אל דלת החדר בכדי להשיב מצבם אל קדמותו.
"אה.." החל הדוקטור כהה השיער, כנזכר בדבר מה אשר פרח ממחשבתו, מסב מבטו אל עברו אך נותר בגבו אליו. ג'ון הרים גבתו בשאלה, ממתין להמשך משפטו, מקווה לטוב, מצפה לטוב.
"מזל טוב" חייך הדוקטור ברוך, ויישר מבטו, עושה דרכו לאורכו של המסדרון. ג'ון נאנח בחוסר אונים, מתייצב על רגליו, מתקדם לאורך המסדרון אל עבר הדוקטור כהה השיער.
"מזל טוב על מה?" שאל ג'ון, מרים גבתו בשאלה, נושך שפתו התחתונה בלחץ מה, תוחב ידיו בכיסיו.
"על העובר." השיב הדוקטור בפשטות, ושב אלל דרכו,צעדיו הכבדים נבלעים במסדרון הומה האדם, נבלעים בין המולת העוברים והשבים.