היום ה65

יקיצה אל דממת אלחוט.
הוא מתעורר אל תוך חלל שחור ולרגע, רק לרגע הכל ניראה מוזר. מחשבת ביעותים כזו או אחרת חולפת בתודעתו, מהו המקום הזה?, עד שהוא ניזכר. קירות הלבנים מוכרים לו היטב, הוא מכיר כל חריץ וסדק בהם. הוא כבר יודע מהיא התנוחה המיוצבת ביותר באפלולית זו: כשהראשו מונח על שקע קטנטן בין האבן השלישית לרביעית שבשורה השישית- כשסופרים מדרגש השינה ומעלה, וכפות הרגליים עומדות על הקיר כך שהברכיים מכווצת אל הבטן. הוא מיטיב את תנוחתו בגניחה וממקד את עיניו בחריצים דקיקים שנחרטו בתקרה הנמוכה, 64 במספר. 64 יום הוא נמצא במקום שכוח אל זה. ולמה? השאלה עוד מקננת בליבו, הוא סיפר כל שביב מידע שהעלה ולא העלה בדעתו והכל היה לריק. מבטו הזדגג מעט כשלחלוחית אחזה בעיניו, כל זה בשביל מה?. הימים הראישונים היו הגרועים ביותר, הוא צווח דורש שיסופרו לו פשעיו הוא התעורר בלילות מחלומות ביעותים כששוב ושוב צפה בפאולינה נילקחת מימנו. הוא דאג, וכל זמן חשב על חייו,שם במקום המגוחך הזה שהיה אמור להיות מיבצרו מגנו- הבית. היום היה אמור לקום בשבע- מוקדם- לצאת ברכבת הראישונה לעיר ולקחת את השימלה הירוקה של פאולינה מהמכבסה. הוא היה אמור להישאר בעיר עד הערב ואז פאולינה עתידה היתה להצטרף אליו. מסיבה, מושג זה היה כמרוחק שנות אור מימנו עצמו, אותו מאורע של אנשים בוהקים המפזזים לצלליי אורות נוגים ומשיקים כוסות ניראה מגוחך על גבול האבסורד. לבסוף כשנקפו הימים ניכנע והפסיק מלתייג את הזמן בסימניות השרירותיות כל כך שניקראות בפי עם: הרגל. יומיו הפכו אז לציפייה מפוחדת והדחקה מוחלטת כשהשעה הגיע .עינוי. העינויים היו החלק הקל שבדבר, שוטיים דוקרניים נתקעו בגבו ולהבות אש איכלו בעורו ועם זאת הוא היה מוכן ליסבול את הכאב, כשגופך הופך לאבק חסר כוח חיות, ובלבד שהקול הצורם הזה ישתוק. הקול שאל שאלות מהדהדות מבין הצללים, הוא חקר ולא הפסיק לרגע. מי אתה? מה אתה?, שאלות כה פשוטות לכאורה אבל בתוך יקום של סבל שרק סופר את הדקות עד להינעצות הלהב הבא, הכל היה קשה. בהתחלה הוא סירב, נעל פיו במפתח נעלם, אפילו לצעוק לא הסכים רק צפה באותם פרופסורים של כאב כשעשו בו את זמם. אך עם הגניחה הראישונה תחת חוד המתכת פיו החל להפיק יללות רמות, שהלכו ודעכו לכדי אנחות גוויעה רמות בסוף כל יום. וביום כלשהוא שאפילו לא זכר את שמו הוא ענה. מי אתה? ובמקום גניחות בקעו מילים. קוראים לי מיכאל. הקול שתק לרגע והמשיך בשאלותיו והוא ענה בתקווה שכשיגמרו השאלות יגמר הכל: הכאב, האימה, הדאגה. ואכן הכל ניגמר, השאלות רוקנו אותו מהיותו הוא עצמו והשאירו רק קליפה בזויה וממורטת, מהוא אדם אם לא גיבוב של עור ועצמות?.
עם כל יום ללא שם שעבר הוא עדיין זכר למדויק את היום ההוא. היום בו 14 חריצים עיטרו את התיקרה הנירקבת. רעש חבטה העיר אותו משנתו הרדופה, שני לובשי אפור ניצבו מעליו ולקח לו זמן להבין שהרעש שהיערו נבע מאלותיהם החובטות בגופו שלו. שניהם גררו אותו כשידיהם תחת בית שיחיו אל עבר רצף של מסדרונות לא ידועים. דלת ניפתחת והוא הושב בכיסא עץ נוקשה ולא מהוקצע. בליטות הכיסא שרטו בעורו ולרגע הוא חשב שמפתיע לחשוב שחפץ זה, בטח, היה פעם עץ ירוק רווי ענפים בחורשה כלשהיא, שאור שמש שוקעת האיר מבעד לעליו הרבים ויצר מין צורה מושחרת על האדמה כדמות העץ. "מיכאל" הקול חדר אל תוך ניבכי נישמתו ופצע. הוא הרגיש צבתות קרירות נלפתות סביב ידיו, וחותכות "בבקשה לא! לא!" גנח יודע את העתיד לבוא. הצבתות היתהדקו וקרירותם נהפכה אט אט לחמימות יוקדת, "סיפרתי לכם הכל! הכל!" יבב "מה עוד?! בבקשה!". הקול שתק ולבנתיים צבתות הברזל הלכו והיתלהטו, צבעם בהק בכתום מלובן. "לא!!" צעקה כאובה ניפלטה מבין שפתיו כשפירקי ידיו ניכרחו והעלו עשן סמיך "לא". הקול עצר משתיקתו ובמונטניות אדישה לצרחות הכאב שאל את שאלתו הקבועה "מי אתה?". האיש המתפתל חשק את שפתיו "מיכאל, אני מיכאל" זעק בין עווית כאב לאחרת. "מי אתה?" הקול שב, שואל באדישות מצמררת. "אני מיכאל, מיכאל" הוא התייפח בחוסר אונים "אני עובד במכס, סתם פקיד פשוט! מה אתה רוצה?". "מי אתה?". הכאב היה כבד מינשוא וידיו הסריחו וכבר לא ניראו מבעד לעשן. הוא צרח והתפתל אך עם כל פיתול הברזל המלובן ניצמד עוד יותר לעורו. "אני מיכאל!, מיכאל… אני עובד מכס…איש פשוט… אני נשוי לפאולינה יש לי שלושה אחים… אבא שלי מת ליפני חמש שנים, הוא היה חו-" הוא זעק בייאוש הולך וגובר כשהקול קטע אותו "אתה נשוי?" שאל כאילו כבדרך אגב. "כן! כן אני נשוי! הוא זעק בהקלה מעורבת בכאב, סוף סוף משהוא!. הוא הרגיש את הצבטוטת משתחררות מעט סביב פרקי ידיו וראה בזה אישור להמשיך. "אני נשוי כבר ארבעה שנים, קוראים לה פאולינה ניפגשנו ב-" הוא נקתע שוב
"במה היא עובדת?"
"פאולינה? היא עורכת בעיתון כזה, כותבים דברים על מה שקורה בתחום של מדעים, ביולגיה ופיזיקה והיא-"
"אתה עוזר לה בעבודה?"
"מי? פאולינה? לא היא ממש טובה בעבודה והולכים לקדם אותה ל-"
"לא" עצר הקול חסר סבלנות "אתה עוזר לה בעבודה?". ניפחד האיש המשיך להוט ברצונו לרצות, עד כדי כך שהמילים היתבלבלו בפיו "פאו..פאולינה היא… לפעמים אני מביא לה כל מיני דברים לתמונות בכתבות , כמו מבחנות או פעם כשהם עשו גיליון על צילום בכלל השגתי לה מין סרט צילום של ה-"
"מאיפה הבאתה את הדברים?"
"מה?" הוא היתבלבל "אני פשוט מביא לה מה-" הוא עצר בדבריו נחרד, מילותיו גוועו לכדי נשימות כבדות והוא שלח מבטי אימה לעבר מקור הקול. הקול לא אמר דבר ושתיקה מחרידה השתררה לרגע ואז יד עלומה אחזה בצבתות. "לא בבקשה לא!". העור חזר לשרוף ולפעום בכאב. "בבקשה!" הוא צרח מלוא גרונו "אני מביא לה סתם! יש לי חבר! אני-" הצבתות היתהדקו והוא צרח, "בבקשה…בבקשה…" הכאב אכל בו ומינגד עיניו עמדו רק עיגולי חושך מסתחררים, עורו הזיע. "מאיפה הבאתה את הדברים?" הקול חזר ואמר בחדגוניות והוא זעק בייסורים תחת ברזל מלובן "בבקשה..בבקשה.." צרחותיו הפכו ליללות תחנונים "אני מבקש..די…". הוא התייפח וכל גופו רעד. התא היה עפוף בעשן סמיך כשהקול שאל שוב. "אני מתחנן.." האיש יבב וקצף עלה מזוויות פיו, עיניו התגלגלו בארובתיהם ופעימות ליבו רעמו באוזניו. יד כמעט בילתי ניראת ניגשה והרפתה מין הצבתות והקול שב והידהד באיטיות, מדגיש כל מילה "מאיפה הבאתה את הדברים?". האיש ייבב ונאנק בכאב, לסירוגין כשענה "אני…במכס…אני לפעמים מביא לה דברים מבחוץ ..סתם דברים לא-" הוא נישנק והמשיך בריפיון כשקול גופו מכווץ "פשוט יש דברים שהעיתון לא מצליח להשיג סתם ו..ו.." עוויה עברה בגופו והוא שתק לרגע קל. "והדברים? אתה זוכר מה היה במשלוח האחרון?" הקול היסה את אנקותיו בקוצר רוח. "היו שם עוד דברים לעיתון… הם כתבו על סוגי פרפרים והיא הייתה צריכה מין סוג של מאובן שהיה לאספן מ-" הוא גימגם והישתנק והמשיך מקשקש מישפטים לא ברורים ביודעו שרק מילותיו ידחו את הכאב. "היא הראתה לך מה היה במשלוח?" שאל הקול.
"זה היה איזה מאובן נדיר והם לא הצליחו להשיג אות-"
"אבל היא הראתה לך אותו?" הקשה הקול. "זה היה מאובן! רק מאובן!" חזר וקרא האיש בייאוש הולך וגובר. הצבתות חזרו והתהדקו, האיש זעק שוב מלא גרונו הדואב. "זה היה רק מאובן!" חזר וקרא, ניפחד הוא הביט בפרקי ידיו המפויחים ולרגע של הלם אנקותיו המתמידות פסקו.
"היא הראתה לך אותו?" הקול התנפל שוב,כמו אריה רעב על שה קטן, תמים. שיפסיק, רק שיפסיק כבר!, הוא לא היה מסוגל עוד. מילים התהפכו במוחו ופני אנשים מוכרים ניראו כזרים עוינים בזיכרונתיו, את מחשבותיו גדש הכאב הבילתי ניסבל, שיגמר כבר!
"היא הראתה לך אותו?" שב הקול והידהד כמתוך סיוט בלהות, ואומנם האין זה סיוט?. "לא…היא לא…" מילמל חרישית , לא בטוח במשמעות דבריו ואל מי הם מופנים. עשן עפעף הכל וידיו שרפו ופאולינה…מי זאת פאולינה?, שכח-לשנייה שדמתה לנצח. אימה טהורה חבקה אותו, פאולינה שלו… הצבתות התהדקו שוב ללא הזהרה והפעם הוא היתמסר כל כולו לכאב ובלבד שפני הירח החיוורים, פניה של פאולינה, יעלמו מעיניו. הוא צרח בטרוף חושים אל תוך התוהו.
זה היה היום ה-14, יום שבו הוא תהה מיהוא בכלל אדם. בשר דם ועצמות מתלכדים יחדיו, לכדי מה?.
הוא שילח את ידו אל עבר התיקרה ורק לשם ההרגל חרט בציפורנו פס נוסף. היום ה 65 . צעדים נישמעו מבעד לדלת התא ובקירקוש מפתחות הדלת ניפתחה. דמות לובשת אפור פסעה בעד הפתח ובלי מישים הוא התכווץ בפינת הדרגש, נירתע. הדמות הביטה בו בשוויון נפש "אתה משתחרר היום" אמרה. "עכשיו" הוסיפה כשלא ראתה שהאיש המכווץ בקצה הדרגש זז. הוא קם במאמץ והרגיש את גופו רועד תחתיו. הדמות האפורה ליוותה אותו אל הפתח בנוקשות. רגל אחר רגל- עקב לעקב, הוא היתרכז במקצב הקבועה וחצה מיסדרונות אפלים בעודו מנסה להדחיק את הכאב ויותר מיזה אותה, את פאולינה. למה לו לחזור? פאולינה שלI, הוא בגד בה בכל דרך אפשרית,סיפר הכל. הוא בגד בכולם ויותר מכול בעצמו ובכלל האם מישהוא יחכה לו שם,בבית?. האם מישהוא ירצה ליראות את פניו? הוא הרפש שבחלאות האדם, שעזב כל צלם אנוש והשליח את כל חבריו אל אבדון מוגמר. האם מישהוא יהיה בכלל קיים כדי ליראותו? פאולינה, האם הם פגעו בה?. זעקת כאב בקע בגרונו ולרגע הדמות האפורה סובבה אליו פנים זועפות
לבסוף הם יצאו מהמבנה המאיים והאפרורי. הדמות האפורה חזרה אל הבניין והותירה אותו לבדו, נמלה קטנטנה למרגלות זאב אימתני. הוא נישען בהתקף של חולשה על קיר הבניין. מי אתה? השאלה שוב הידהדה בקירבו "מיכאל" הוא ילל, מיואש.
ימים ולילות חלם על רגע זה וסוף סוף ביום ה-65 יצא אל החופש. "פאולינה" הוא גנח ובפסיעות חלושות פסע קדימה אל החירות. הוא נעצר לפתע נופל על בירכיו ובכי בילתי נישלט פרץ מעמקי נישמתו הפצועה.
וכל זה לשם מה?!