סיפור ראשון של הפרויקט!! כנסו!

קמתי בבוקר, ולמרות שהייתי ערה השארתי את עיניי סגורות. לא רציתי לקום שוב לבית הספר, להתעללות, למכות, להעלבות.
אבל בכל זאת קמתי, כמו בכל בוקר. הרכבתי את משקפיי השבורות מעט וירדתי למטה.
״ואל תשכחי לרחוץ את הכלב כשאת חוזרת!״ נבחה אימא שלי על המנקה. ״בוקר טוב,״ אמרה לי בחטף בעוד היא נועלת את נעלי העקב שלה.
אני גרה בבית עשיר מאוד, עם אבא ואימא שלא מפסיקים לעבוד, ועם אח שלי המעצבן והמוזר. טוב, אסור לי לדבר. גם אני נחשבת מוזרה בעיני הכיתה שלי, בעיני המורים, בעיני בית הספר.
הנהג של המכונית שלנו, מר מוריס, קרא לי להיכנס. ״מה נשמע, לילי?׳ שאל במבטא הצרפתי שלו.
״אתה יודע איך..״ אני נאנחת. ״אימא צורחת על המנקה, אח שלי בונה איזו מכונה לשיגור ציפורים או משהו כזה ואני….״
״אני אסיע אותך,״ הוא קוטע אותי ומתניע את המנוע.
הנסיעה קצרה יחסית, אני מגיעה לבית הספר בתוך שניות. הוא מוריד אותי קרוב לשער ואני מנופפת לו. הוא היחיד שבאמת מבין אותי.
אני נכנסת לכיתה ומיד נשמעת לקולות ״לוזרית, מפגרת, מטומטמת,״ כמו בכל בוקר.
אני מתיישבת במקום שלי באדישות ומוציאה את הספרים שלי.
הצלצול נשמע והמחנכת נכנסת לכיתה. ״בוקר טוב,״ היא אומרת בקול המעצבן שלה.
היא מקריאה שמות, וכמו תמיד כשהיא מגיעה לשם שלי כל הילדים מתחילים שוב בצעקות ״מטומטמת, מפגרת״ והיא? אדישה.
״בדקתי את המבחנים שלכם,״ היא אמרה. ״ואני מאוד לא מרוצה. חוסר ריכוז משווע.״
היא מחלקת אותם ומגיעה אליי אחרונה. אני מסתכלת בדף ו….
100! קיבלתי 100!
אני פולטת קריאת שמחה ואחד הילדים.. טוב, לא ״אחד״. הוא הרבה יותר מ״אחד״. זו טומי, מלך הכיתה, וזה שהתחיל את כל החרם נגדי.
״מה קיבלת, חנונה?״ הוא חוטף מידיי את המבחן.
״תחזיר את זה!״ אני צורחת עליו ושאר הילדים צוחקים כשאני עומדת על כיסא בניסיון לחטוף בחזרה את המבחן.
״100?״ הוא שואל. ״מעניין מאוד.. אני קיבלתי 47. רוצה להתחלף?״
״שב, טומי,״ פוקדת המורה שלי בזמן בדיקת משהו באייפון שלה. ניתן לראות מייד שלא באמת אכפת לה כל עוד היא יכולה עדיין לשחק ב״פרוט נינג׳ה״.
הוא מרים את המבחן גבוה מעל לראשי וקורע אותו. אני עומדת שם, עם יד אחת מורמת, בפה פעור ודמעות בעיניי.
״עכשיו כבר לא כל כך חכמה, הא?״ הוא שואל.
כל הזעם, כל הכעס שהצטבר בתוכי כל החצי שנה הזו, שעושים עליי חרם סתם, סתם מתוך רשעות, מתפרצת החוצה. אני מרגישה שיש לי כוח זורם בידיים. והוא מתגבר כאשר אני רואה את טומי מביט בי במבט מלגלג יחד עם כל השפוטים שלו.
ובלי לחשוב יותר מדי אני מכניסה לו אגרוף בפרצוף.
״איה!״ הוא צורח וקורס על הרצפה. דם נוטף מפיו והוא חדל לזוז, עיניו מזוגגות, בוכות. כל הילדים מביטים בי במבטי שנאה, אבל בלי להחזיר לי.

״את.. מסולקת.״
במשך כל השיחה לא הפסקתי לבכות, אבל עכשיו אני גם מתחילה לצעוק. ״הוא עשה עליי חרם! זה הגיע לו!״
״הגיע לו להיות צמח?!״ שאגה המנהלת.
״כן!״ אני אומרת לה. ״חצי שנה הוא עשה עליי חרם, הם איימו להרוג אותי אם אני אספר-״
״היית מספרת לנו ואנחנו היינו מטפלים בבעיה!״ קוראת המנהלת בנחישות.
״אהה, כן?״ אני אומרת כמעט בלחישה. ״כמו שטיפלתם במקרה של ג׳רמי מייל?״
המנהלת נראתה כאילו היא בלעה לימון. ״המקרה של ג׳רמי היה משהו מיוחד, הוא ניסה לבוא אלינו והרביצו לו בכל פעם-״
״אז את רואה ממה אני פחדתי?״ אני חוזרת לצעוק. ״פחדתי בדיוק מזה!״
״את הפכת את הילד הזה לצמח, ולא מענין אותי,״ פוסקת המנהלת, ״את מסולקת ואל תעשי לחזור לכאן.״

בבית היו שוב צעקות מההורים שלי, אבל לא הבעתי התנגדות. אחרי זה החרימו לי את המחשב, האייפד, האייפון וריתקו אותי למשך שנתיים. ישבתי על המיטה שלי אומללה, והחלטתי שאני לא ארביץ יותר בחיים.