3 משאלות- לתחרות של אאוריקה חלק א'

היה שם המון, אבל המון אבק. בקושי היה אפשר לנשום. אני לא מבינה למה אמא בקשה ממני להוציא את מכונת הכתיבה מהמרתף שלנו. אנחנו ממילא לא השתמשנו בה כבר שנים. וגם כשהשתמשנו בה, זה לא היה נחשב. אחותי רק שחקה בה בתור צעצוע.
"הנה, הוצאתי את הענתיקה הזאת. מרוצה?" אמרתי לאמא בטון מעוצבן. "מרוצה מאוד" היא עזבה את החביתה שהכינה ונגשה למכונה.
"נו, אז מה את רוצה לעשות איתה, למה בקשת שאני אוציא אותה?" צעקתי לה. היא הלכה להביא דפים למכונה.
"אני רוצה רגע לצלם אותה… תחזיקי פה" היא נתנה לי להחזיק את הפינה של החצובה למצלמה. חטפתי את הפינה מידה כדי להפגין 'אי-ציות' .
"לצלם אותה? את רוצה למכור אותה או משהו?" זה היה נראה כאילו היא לא מקשיבה בכלל. היא צלמה את המכונה בלי סוף מכל זווית אפשרית.
"בדיוק.. כן.. זה מה שאני צריכה. אה? מה? כן, כן. אנחנו מוכרים אותה, לפחות שנרוויח עליה איזה גרוש, לא?" היא אמרה וגיחכה. מה מצחיק?
"טוב. מה שאת רוצה. אני בחדר." פניתי לכיוון החדר עד ששמעתי קול הקלדה. "אמא לא ידעתי שאת רוצה גם להש-" עצרתי. אימי לא הייתה שם. "רון, רון אתה פה? שלא תחשוב לעבוד עליי." צעקתי כמו מפגרת לכלום.
הסתכלתי על מכונת הכתיבה. 'תום, יש לך 3 משאלות. אבל יש להן חוקים. אי אפשר להחזיר את המתים לחיים. אי אפשר לגרום למישהו לאהוב אותך. אי אפשר לבקש עוד משאלות. בהצלחה.'
אני חייה בסרט! יש! איזה כיף. רגע. לאט לאט. אני צריכה להקליד את המשאלה? מה…מה לעשות?
הקלדתי באיטיות 'מותר לשאול שאלה?' אבל זה כתב בדיוק את המשפט הראשון.
מהר תלשתי את הדף מהמכונה ורצתי להראות לאמא. "אמא! אמא! תראי! המכונה נותנת לי 3 משאלות!" אבל כשהגעתי אליה לא היה שום דבר על הדף. הפכתי את הדף וחפשתי, סוובתי ודפדתי אבל אין כלום.
"מתוקה, לכי לישון, את בוודאי מרגישה רע"