דה-אבולוציה

מחבר:
תאריך: 05/02/2018
220 צפיות
ז'אנר: סיפורים קצרים
3 תגובות
זמן קריאה משוער: 37 דקות

נועם אתגר, קשיש השבט, היה כבן שבעים, כשהוא הרגיש שרוח החיים עומדת לעזוב אותו. השיעול הטורדני שלו החל להתגבר, התיאבון שלו ירד והוא חש כיצד הוא נחלש מיום ליום. מצבו הבריאותי הרעוע גרם לו לחשוב יותר ויותר על שני העשורים הראשונים של חייו בעולם שנחשב אז למטורף. בדיעבד, הבין הוא עד כמה שפוי היה אז העולם. וכך, כשההרהורים הנוסטלגיים החלו להתגבר ולכבוש יותר ויותר חלקים בלבו, הוא החליט להעלות על הכתב את הזיכרונות שלו מהרגע בו השתנה העולם ללא הכר. במונחים קוסמיים, היה זה שבריר זמן, בו נהרסו מן היסוד כל התרבויות האנושיות וכל ההישגים הרבים אליהם הגיע האדם משחר ההיסטוריה. הוא ידע שאם ייתפס כותב, דינו יהיה מוות. איסור הדיבור ואיסור הכתיבה היו החוקים היחידים עליהם שמרו באדיקות פנאטית בני האדם בתקופתו, אם עדיין ניתן היה לקרוא להם בני אדם.

הוא הלך לחדרון הקטן בבקתת העץ הישנה בה גר. רוח הסתיו, נכנסה דרך החורים שבקירות ובגג המבנה ושרקה שריקות חרישיות. הוא פתח את המגירה העליונה בשידת העץ השבורה והמתקלפת שהייתה בפינת החדר, נבר במגירה ולבסוף הוציא מתחת לשמיכה המרופטת, מחברת ישנה ועיפרון. הוא התיישב בסמוך לשולחן הכתיבה הישן והחל לכתוב, לאחר כמעט חמישים שנה בהן לא כתב דבר. הוא לא היה בטוח שהוא יזכור כיצד כותבים. אך מהר מאוד התברר לו שכתיבה, דומה מאוד לרכיבה על אופניים. בתחילה כתב אותיות. האותיות שכתב הפכו למילים, המילים למשפטים והמשפטים לפסקאות ארוכות. פסקאות ששזרו בתוכן את הזיכרונות הכי כמוסים שלו. זיכרונות שרצה לשתף עם אנשי השבט האחרים, אך ידע שלא תהיה לו אוזן קשבת, תרתי משמע. אף אחד מהם לא זכר ולא התעניין בתקופה ההיא. התקופה בה האדם התהלך על פני האדמה בראש מורם והתרבות האנושית הייתה בשיא פריחתה.

כבר בכתיבת המילים הראשונות ביומן המאולתר שלו, הוא החל להיזכר שמהדורות החדשות, כשעוד היו מהדורות חדשות, לא הפסיקו לדבר על המקרה המתועד הראשון של המגיפה. הוא עוד זכר בבירור את כתבות התחקיר בנושא ואת השמות של הקורבנות הראשונים. כל העולם זכר את השמות שלהם, כאילו מדובר היה בכוכבי קולנוע, באמנים או במנהיגים מפורסמים. הוא נזכר כיצד בנה בראשו את התסריט של מה שקרה כפי שסיפרו אותו בחדשות ורשם אותו ביומנו, באלו המילים, כאילו היה תסריטאי הוליוודי:
המקרה הראשון התרחש בתת היבשת הודו, כאשר לבית החולים "פרימוס" שבבירה ניו-דלהי, הובהל באמבולנס התייר הנורבגי, אנדרס קוויזלינג, עם תסמינים שכללו בין השאר, חרחורים, קשיי נשימה, אף מנוזל, הקאות, עור מגורה ושפתיים נפוחות. הרופא התורן במיון, דר' קומר פאטל, אבחן מיד כי מדובר בהתקף אלרגי חריף והזריק לו בדחיפות זריקת הידרו-קורטיזון לטיפול מהיר בסימפטומים. לאחר שהתייצב מצבו של המטופל, שאל אותו דר' פאטל באנגלית-
"פיתחת תגובה אלרגית חריפה מאוד. למה אתה אלרגי?"
"עד עכשיו לא הייתי אלרגי לשום דבר. אתה בטוח שזאת אלרגיה?", ענה לו אנדרס באנגלית עם מבטא נורבגי כבד.
"צבר הסימפטומים לא משאיר מקום לספק, מדובר בהתקף אלרגיה קשה במיוחד. עכשיו, תנסה לשחזר, מה בדיוק עשית, ואיפה היית כשהחל ההתקף?", שאל הרופא הטוב.
"טיילתי עם אישתי בגני לודי וראינו באחד השבילים פר..ח…", כשסיים אנדרס לומר את המילה "פרח", הוא החל להשתעל ללא הפסקה, לחרחר ולהשתנק ולסמן בידיו כי אינו נושם. לדר' פטאל, היה ברור שהאדם שמולו חטף, משום מה, התקף אלרגיה נוסף, חריף מקודמו, וקרא מיד לצוות טיפול נמרץ להגיע למקום. כשהגיע הצוות, אנדרס כבר השתטח על הרצפה ופרכס עד שנחנק והפסיק לנוע. כל מאמצי ההחייאה של הצוות הרפואי עלו בתוהו ודר' פתאל נאלץ לקבוע את מותו של אנדרס המסכן.

מספר דקות מאוחר יותר, נכנסה למיון אשתו של אנדרס, מרגרט קוויזלינג, ושאלה אם בעלה הגיע למיון. פקידת הקבלה הפנתה את מרגרט לדר' פטאל. מרגרט ניגשה לדר' פטאל שהיה עדיין נרעש מהמוות הפתאומי של אנדרס ושאלה אותו בדאגה באנגלית-
"בעלי, אנדרס קוויזלינג הגיע לכאן באמבולנס לפני כרבע שעה. איפה הוא עכשיו?", הרופא המופתע אמר למרגרט בתגובה-
"בואי אחרי" והוביל אותה לאחד המשרדים בסמוך למיון. לאחר שהתיישבו, אמר דר' פטאל למרגרט המודאגת-
"אני מצטער להודיע לך אבל אנדרס נפטר לפני כרבע שעה"
"מה?! איך זה יכול להיות?! מה קרה לו?", אמרה מרגרט, כשקשה לה להאמין למשמע אוזניה וכולה בוכה ונסערת.
"בעלך הגיע אלינו לפני כ-20 דקות באמבולנס עם תגובה אלרגית חריפה. נתתי לו זריקת הידרו-קורטיזון ונראה היה שהזריקה עובדת. כשתשאלתי אותו לגבי הרקע להתקף, הוא התחיל לספר לי שהוא טייל עמך בגני לודי וראיתם באחד השבילים פר..ח…", כשסיים דר' פטאל לומר את המילה "פרח", הוא החל להשתעל ללא הפסקה, לחרחר ולהשתנק ולסמן בידיו כי אינו נושם, בדיוק כפי שקרה לאנדרס מספר דקות קודם לכן. בתגובה, יצאה מרגרט מהמשרד וצעקה לצוות הרפואי במיון-
"בואו מהר, משהו לא בסדר עם הרופא. הוא לא מצליח לנשום"
אחות ורופא שהיו קרובים אליהם, מיהרו לחדר וגילו את דר' פטאל מפרכס על הרצפה כשאינו נושם ומיד החלו לעשות לו החייאה. בזמן שהם עושים לו החייאה, שאל הרופא את מרגרט, כשהוא לחוץ-
"מה קרה לו? איך הוא נחנק?"
מרגרט, שהייתה בהלם ממה שהתרחש למול עיניה, אמרה כשכולה מבולבלת-
"הוא סיפר לי שאנדרס מת ואז כשהוא אמר את המילה פר..ח…", כשסיימה מרגרט לומר את המילה "פרח", היא החלה להשתעל ללא הפסקה, לחרחר ולהשתנק ולסמן בידיה כי אינה מסוגלת לנשום, בדיוק כפי שקרה לאנדרס ולדר' פטאל מספר דקות קודם לכן. לאחר מספר דקות של מאמצי החייאה בלתי פוסקים, נאלץ הרופא לקבוע את מותו של דר' קומר פאטל ושל מרגרט קוויזלינג.

לאחר שסיים נועם לרשום את התסריט שהמציא לדרמה שהתרחשה בבית החולים בהודו, הוא נזכר שזאת הייתה רק יריית הפתיחה לפנדמיית האלרגיה הראשונה מסוגה בעולם- "מגיפת הפרחים". הוא החל לכתוב ביומנו על הסיקור החדשותי הנרחב על התפשטות המגיפה. בתחילה בניו-דלהי, משם לכל רחבי תת היבשת ההודית, ותוך מספר ימים בכל חמשת היבשות. המגיפה התפשטה כאש בשדה קוצים, בעיקר בארצות דוברות אנגלית, הואיל והטריגר לאלרגיה היה המילה "פרח" באנגלית (Flower).

אחד הפרטים שזכר נועם היה קשור לאחוזי התמותה מהמחלה. הוא זכר שבחדשות דיברו על כך שאחוזי התמותה מהמגיפה עמדו על כשבעים אחוז. אחוז תמותה שנחשב לאחוז התמותה הגבוה ביותר ממגיפה, מאז מגיפת האבעבועות השחורות, שגבתה לאורך ההיסטוריה האנושית את חייהם של מאות מיליוני בני אדם והוכחדה כליל רק בשנת 1980. הוא לא הצליח לזכור אף אדם שהצליח להתאושש מהתקף האלרגיה שנגרם ע"י המגיפה הארורה, למרות שעל פי אחוזי התמותה בהם נקבו המומחים, שלושים אחוז מהאנשים שנדבקו היו אמורים לשרוד אותה.
הוא אף נזכר, שמומחי הרפואה לא הפסיקו לדבר על כך שזאת הפעם הראשונה בה המדע נתקל בפתוגן כזה. מילה שגורמת לאדם שאומר אותה, לתגובה אלרגית חריפה עד כדי מוות ותוך כדי כך, מדביקה את הסביבה הקרובה באותו פתוגן מילולי דיבורי. ההדבקה הוויראלית של המגיפה, גרמה להתפשטות אקספוננציאלית שלה ברחבי העולם, עד כדי מצב בו בכל מדינות העולם היו אנשים שמתו מהמחלה המוזרה. אנשי הרפואה היו חסרי אונים. לא היה להם מושג כיצד להתמודד עם פתוגן מילולי שמתפשט בדיבור, הואיל ועד כה הם התמודדו רק פתוגנים ביולוגיים. כל המנגנון הקשור לאופן ההדבקה, היה מבחינתם חור שחור. ההמלצה היחידה שהייתה להם בשעתו, בשעה שהגופות המשיכו להיערם, הייתה להימנע מלומר את המילה "פרח" באנגלית.

ככל שחשב נועם על העניין הוא נזכר בעוד ועוד פרטים מאותה תקופה ארורה. אז האנושות עדיין לא הפנימה שהכל הולך להשתנות. הוא נזכר כי בערך שבועיים לאחר המקרה הראשון, נדמה היה כי המגיפה העולמית החלה לדעוך, לא בגלל שהפתוגן המסתורי נעלם, אלא בגלל שהאנשים הפסיקו להשתמש במילה "פרח". עם זאת, לא נדיר היה לשמוע על אנשים, שמכוח ההרגל השתמשו במילה "פרח" ושילמו על כך בחייהם. בשלב מסוים, הבינו המדענים כי כל האנשים בעולם למעשה נדבקו בפתוגן המסתורי וכל הגייה של המילה "פרח" או מילה דומה לה, יגרמו להתקף האלרגיה הקטלני.

הוא נזכר, כמה המומחים טעו בהערכות שלהם שהמגיפה דועכת, כאשר חודשיים מאוחר יותר, החלו להגיע דיווחים, הפעם מבריטניה, על פתוגן מילולי חדש המתפשט בדיבור, הפעם זה היה המספר "שבע". הפתוגן הזה היה קטלני בהרבה, לא בגלל שאחוזי התמותה היו גבוהים יותר, אלא בשל העובדה שהמספר שבע היה שגור יותר בפי האנשים. חודש לאחר שהחלה "מגיפת השבע" נספרו ברחבי העולם למעלה משני מיליון קורבנות למחלה, מרביתם מבריטניה, מארצות הברית ומאוסטרליה. ארגון הבריאות העולמי, היה חסר אונים בכל הנוגע להתמודדות עם המחלה וההמלצה הגורפת היחידה הייתה להימנע מהגיית המילים "שבע" ו-"פרח".

נועם נזכר כי במהלך החודשים הבאים החלו להופיע פתוגנים מילוליים נוספים, המילים שהצליח לזכור היו- "ריבוע", "מכונה", ו-"זבל" בשפה האנגלית, ולראשונה הופיעו אף פתוגנים מילוליים בשפות אחרות- אחד בספרדית (למילה- "כאב") ואחד בעברית (למילה "שלום"). הוא נזכר שהפתוגן העברי הביא את המגיפה הביתה לישראל, לפתח ביתו, לאנשים שהכיר. חברים שלו, הורים ואחים של חברים שלו, מכרים שלו מתחנות ילדותו השונות וקרובי משפחה שלו, נהרגו ממילה אחת, תמימה כביכול, שאמורה הייתה לאצור בתוכה את כל הטוב שבעולם ולחבר בין אנשים, תרבויות ועמים, אך במקום זאת, הצליחה לזרוע את זרע הפורענות והפילוג במדינה שלו, בבית שלו.

הוא נזכר כיצד בחודשים שלאחר מכן, הפתוגנים המילוליים החלו להתרבות בקצב הולך וגובר וגבו קורבנות רבים. רבים מכדי שהוא יכל לשאת. רבים מכדי שהעולם כולו יכל לשאת. הדבר הגיע לכדי מצב, בו חלק מהמדינות לא יכלו להתמודד עם כמות ההרוגים הגדולה והחלו לקבור את המתים בקברי אחים עצומים. למרות הצעד המתבקש, בישראל, מסיבה מובנת, לקח לקברניטי המדינה זמן רב עד שגם הם נתנו את הפקודה. נראה כי הכורח, התגבר בסופו של דבר על הזיכרון המזוויע שעם ישראל כולו סחב עמו כנדוניה לא רצויה.

המגיפה הארורה לא פסחה על אף אדם, באף מגזר, באף גיל ובאף מעמד. הכי קשה לחברה האנושית היה, עם מספר הילדים שנפטרו מהמגיפה הארורה. מספר הילדים שמתו היה גבוה מאוד ביחס לאחוז שלהם באוכלוסייה, הואיל והם התקשו יותר לברור את המילים שהם מוציאים מפיהם וכשפלטו בטעות את המילים הפתוגניות, כמעט ולא הייתה דרך להצילם. הוא נזכר כי המדינות שחוו את הטראומה הקשה ביותר היו צרפת, ספרד, איטליה, הולנד, שוודיה, נורבגיה, ומדינות נוספות בדרום אמריקה, לאחר שהתפשט בהן פתוגן מילולי לאמירת המילה "Papa" (המילה "אבא" בשפות של אותן מדינות). פתוגן זה לבדו, הצליח להרוג למעלה משבעים מיליון ילדים בגילאים שונים במדינות אלה, במהלך החודש הראשון להופעתו בלבד.

הוא נזכר שהדבר גרם לתופעות חסרות תקדים, בהן הורים שמו לילדיהם מחסומי פה שימנעו מהם לדבר ובשלבי השיא של המגיפה, היו אף הורים שבהתערבות כירורגית, הסירו לילדיהם את מיתרי הקול וכפו עליהם אילמות. אתרי האינטרנט אף דיברו על תופעה מזוויעה של הורים עניים שאינם יכולים להרשות לעצמם את הניתוח היקר, ושכרתו בכוחות עצמם את לשונותיהם של ילדיהם המסכנים. הכל כדי להצילם ממוות. כשנועם החל לתעד בכתב את תהליך ההפיכה של האחיינים הקטנים שלו לאילמים, לאחר מותה של האחיינית הגדולה שלו מהמגיפה, הדמעות החלו לזלוג מעיניו מעצמן והרטיבו את דפי המחברת הישנה.

לאחר שנרגע קצת, המשיך וכתב על כך ששנה לאחר התפרצות המגיפה, היו כבר מילים פתוגניות בכל השפות המדוברות והמגיפה גבתה כבר את חייהם של למעלה מ-630 מיליון בני אדם ברחבי העולם והקורבנות המשיכו להיערם. חברות שלמות כפו על עצמן שתיקה ומדינות מסוימות אף חוקקו חוקים כנגד דיבור במרחב הציבורי. היה זה כבר מראה נפוץ לראות אנשים מתמוטטים ומתים מוות נוראי, לעיני חבריהם ובני משפחתם- במקומות העבודה, במרכזי הקניות, במקומות הבילוי ובבתיהם, פשוט כי נפלטה להם בטעות מילה פתוגנית.

באותה תקופה היחידים שהיו חסינים למגיפה היו אוכלוסיית האילמים. כתוצאה מכך, הממשלות החלו לערוך, במימון ממשלתי, קורסים המוניים בשפת הסימנים. לאחר זמן לא רב, כמעט כל האנשים בעולם החלו להשתמש בשפת הסימנים. בניגוד לאמונה הרווחת, התברר כי שפת הסימנים אינה שפה בינלאומית וכי לכל מדינה שפת סימנים משלה, דבר שיצר בלבול וקשיים רבים בתקשורת בין אנשים ממדינות שונות. בנוסף לשפת הסימנים, החל להיערך שימוש מוגבר באפליקציות סלולאריות ואינטרנטיות להעברת מסרים מידיים, כדוגמת "וואטסאפ" ואפליקציות דומות. כמו כן, נעשה שימוש תכוף במיילים ואפילו היו כאלו שחזרו להשתמש בדואר המכתבים ואף להעביר פתקים מאחד לשני. לא נדיר היה לערוך ישיבות עבודה, כאשר במקום לדבר, אנשים היו כותבים פתקים ומעבירים אותם בין המשתתפים. עולם הקולנוע חזר להפיק סרטים אילמים, שלהפתעת כולם, זכו להצלחה גדולה ברחבי העולם.
העולם כולו הפך לעולם אילם, והקולות היחידים היו הקולות של הטבע, של המכונות שהאדם יצר ושל הקולות שהאדם הספיק להקליט. הוא נזכר בתקופה הקצרה בה הבריחה היחידה של האנשים מהשקט הארור שנכפה עליהם, הייתה להתרפק על השירים, על הסרטים ועל ההקלטות הביתיות שערכו בימים שעוד מישהו מהם דיבר. בתי הקולנוע שידרו בנוסף לסרטים האילמים, גם את קלאסיקות העבר, שזכו לעדנה מחודשת. כל התיאטראות נסגרו בצו ממשלה והשחקנים נותרו מחוסרי עבודה. הואיל והזמרים הידועים לא יכלו לערוך הופעות חיות בקולם, הם החלו לערוך הופעות בפלייבק, כשהם רק מניעים את השפתיים וברקע נשמעת הקלטה של השירים הידועים שלהם. הופעות מסוג זה הפכו לנפוצות ולפופולאריות יותר ויותר.

הוא נזכר כיצד החלה לחלחל בליבו ההבנה שיתכן והוא חי בדור האחרון שדיבר, שקשקש, שצעק, ששר, שאמר לאהובים שלו שהוא אוהב אותם, בקולו שלו, ולא באפליקציית מסרים או בפתק. הוא הבין שגם היום, כאן ועכשיו, הוא אחד השרידים האחרונים לדור הענקים שעוד התהלך בארץ ושאמר בנונשלנטיות מופגנת את כל שעל ליבו, מבלי לחשוש שהמילה הבאה שהוא יוציא מהפה, תגרום למותו בטרם עת.

נועם נזכר במספר המדויק- "שבע מאות עשרים ושלוש", זה לא מספר שהוא ישכח אי פעם, הואיל ושבע מאות עשרים ושלוש ימים לאחר הופעת המילה הפתוגנית הראשונה, ישב מוחמד זייתון בין השישים ותשע, בביתו שבלבנון, ושמע את שירו הידוע של הזמר פריד אל-עטרש, "יא עווזאל פלפילו", כשהגיע לסוף השיר ונשמעה המילה "בחבנא" ("באהבתנו" בעברית), החל מוחמד להשתעל ללא הפסקה, לחרחר ולהשתנק ולסמן בידיו כי אינו נושם ולאחר דקות ספורות נפח את נשמתו, כשאישתו וילדיו סביבו, חסרי אונים. המוות של מוחמד זייתון, היווה את יריית הפתיחה להתפרצות מגיפה חדשה, איומה מקודמתה- "מגיפת הזיתים". המגיפה נקראה על שמו של הקורבן הראשון שלה, מוחמד זייתון ("זית" בעברית). הוא נזכר כי בחקירה אפידמיולוגית שערך ארגון הבריאות העולמי, התברר כי מוחמד זייתון מת מפתוגן מסוג חדש, פתוגן מילולי שמתפשט בשמיעה שלו. במקרה של מוחמד, הפתוגן השמיעתי היה המילה "אהבה" וההטיות שלה, בשפה הערבית.

הוא נזכר בפניקה הכלל עולמית שיצרה המגיפה החדשה. העולם טרם התאושש מהמגיפה הקודמת שגבתה את חייהם של מאות מיליוני אנשים וכעת החלה מגיפה חדשה, כנדבך נוסף למגיפה הקודמת, שהמשיכה, ללא הרף, לגבות עוד ועוד קורבנות ברחבי העולם. בשבועות שלאחר ההתפרצות, נהרגו בלבנון ובמדינות המזרח התיכון למעלה מחמישים מיליון בני אדם, כולם דוברי ערבית. לרגע אחד חשבו קברניטי ארגון הבריאות העולמי, כי מגיפת הזיתים אנדמית לחצי האי ערב, אך כשהחלו להיערם הגופות גם במחוז "יונאן" שבסין, הם הבינו שמדובר, גם הפעם, במגיפה כלל עולמית. חודש מאוחר יותר, הגיעה מגיפת הזיתים לכל העולם, כשהיא גובה את ליטרת הבשר שלה בקורבנות, בכל מקום אליו פלשה.

נועם נזכר כי מספר שבועות מאוחר יותר, הפתוגן השמיעתי השפיע כבר על כל השפות האנושיות, כאשר בכל יום, יותר ויותר מילים נשמעות עוררו אותו. המגיפה גרמה לתופעות כלל עולמיות שטרם היו כדוגמתם. אנשים התארגנו בכנופיות, בכל רחבי הגלובוס, והחלו במסע הרס והשחתה של חנויות חשמל, של מכוניות, של בתי עסק, של קניונים ושל בתים פרטיים, במטרה לנטרל את מכשירי הרדיו, את ציוד ההגברה ואת הרמקולים למיניהם באותם המקומות. נועם נזכר שמסע ההשחתה של כנופיות ההמון, לא פסח גם מגדל העמק, העיר בה נולד וגדל.

הוא אף נזכר כי אנשים רבים, החלו להסתובב עם אוזניות מגן נגד רעש, במטרה לא לשמוע בטעות מילה פתוגנית. היו כאלו שהרחיקו לכת הרבה יותר ובאופן מודע ערכו ניתוח שמטרתו הייתה הפיכה לחירש. במהלך הניתוח, הרופא פגע במכוון בתאי השערה של האוזן הפנימית, שתפקידם הוא להפוך את הצלילים לדחף עצבי המגיע למוח. כתוצאה מהפרוצדורה הניתוחית, הצליל פסק להגיע למוח והאדם שנותח הפך לחירש. במהלך החודשים העוקבים, כשמספר הקורבנות העולמי משתי המגפות חצה כבר את קו המיליארד, ניתוחי האילמות והחירשות הפכו להיות מנדטוריים בחלק מהמדינות. הוא נזכר כי גם ישראל הטילה צו ניתוח חובה, אבל לרשויות לא היה הלב לאכוף אותו וחלק גדול מהאוכלוסייה שילם על כך בחייו. הוא עדיין זכר את הצלילים האחרונים ששמע לפני השקט הנורא שניתוח החירשות הארור כפה עליו מאז. לפני הניתוח הוא חשב כי הדבר שהכי יחסר לו לשמוע הוא מוזיקה, אך מהר מאוד הוא הבין שהקולות שהכי חסרים לו הם הקולות המדהימים של הטבע ושל החיים סביבו. קולות ציוץ הציפורים, קולות פכפוך המים ושלל הקולות האחרים שחיברו אותו לעצמו ולעולם סביבו. מאז ועד היום, הוא היכה על חטא, שהסכים לערוך את הניתוח, וויתר במודע על הזכות המופלאה הזאת שהטבע העניק לו.

הוא זכר, איך בציון 4 שנים למגיפת הפרחים, כשהיה רק בן 23, העולם למד, עד כמה שניתן, לחיות עם המגיפות הנוראיות ביותר בתולדות האנושות. אומנם אנשים רבים עדיין מתו מהמגיפות, אך אלו היו בדרך כלל אנשים ממדינות העולם השלישי ולא ממדינות המערב העשירות, בהם החינוך והמודעות לכללי ההתנהגות למניעת הטריגרים למגיפות, במרחב הציבורי והפרטי, השתרשו בצורה כמעט מושלמת. יתרה מכך, לרוב האנשים במדינות אלו היה סבסוד משמעותי לניתוחי האילמות והחירשות שהפכו ליותר ויותר פופולאריים. בימים מטורפים אלו, התקשורת הקולית נכחדה לחלוטין וכל התקשורת בין בני האדם, הפכה לתקשורת כתובה. הוא נזכר שכולם נשאו עליהם מכשיר סלולארי עם אפליקציה העברת מסרים, ושאף זקני החבורה, הסתובבו עם פנקסים ועטים, בדומה למה שהוא עושה כעת. רק שכעת לאחר כל כך הרבה שנים, הוא נאלץ להסתפק בעיפרון לא מחודד, הואיל ולאחר כל כך הרבה שנים, הדיו שבכל העטים שנותרו, יבש מזמן.

הוא נזכר בצלילות מקוללת בתקופה הנוראה מכל, שהחלה ברגע בו המגיפה הציגה את השלב הבא והסופי שלה. הנדבך האחרון בתהליך הרס התרבויות האנושיות והמרקם החברתי בכל אחת מהתרבויות הללו. הפעם הסיפור התחיל עם נער ארגנטינאי בשם אלחנדרו אספוזיטו, מבואנוס איירס, שגלש לו להנאתו באינטרנט וקרא מאמר על החיים בעולם לפני המגיפות. כאשר הגיע לפסקה השנייה במאמר, וקרא את המילה "זמן", הוא החל להשתעל ללא הפסקה, לחרחר ולהשתנק ולאחר מספר שניות נפל על רצפת החדר ומת מחנק, מבלי שהוריו, שעשו מספר חודשים קודם לכן את ניתוח האילמות והחירשות, ירגישו בכך. לפתוגן מסוג זה, פתוגן מילולי המופץ בקריאה ומאוחר יותר התברר שגם בכתיבה, העולם כבר לא היה מוכן.

נועם נזכר, כי שלא כקודמיו, הפתוגן הזה הפיץ את עצמו בקצב הרבה יותר מהיר, ככל הנראה בשל העובדה, שכל האנושות עברה לשימוש באפליקציות להעברת מסרים. תוך שעות ספורות הופיעו מילים פתוגניות נוספות בספרדית, ולאחר מספר ימים בודדים בלבד, כל השפות הכתובות היו נגועות במגיפה. מספר הקורבנות מהמגיפה החדשה היה עצום. הרבה יותר ממספר הקורבנות של שתי המגיפות הקודמות במשותף. בניגוד לשלבים הקודמים של המגיפה, הפעם היכתה המגיפה הכי בחוזקה במדינות העולם המערבי ופחות במדינות העולם השלישי, בשל אחוז האנאלפביתים הגבוה במדינות הנחשלות. סוג של "תיקון" אירוני שהטבע החליט לעשות כדי לאזן היסטוריה ארוכת שנים של חוסר שוויון וניצול.

ההבדל העיקרי בין המגיפה הזאת למגיפות הקודמות היה שבמגיפות הקודמות האנושות יכלה לנקוט במדיניות של הימנעות. מהמגיפה החדשה, לא ניתן היה להימנע. הרי לא ניתן לגרום לאדם שיודע לקרוא, שלא לקרוא את מה שהוא רואה לנגד עיניו, ומצד שני, עיוורון מבחירה של כלל האוכלוסייה, הייתה אופציה שתביא על האנושות כליה ולכן אפילו לא נשקלה.

הוא נזכר כי בשלב הראשון, הממשלות שעוד תפקדו, גייסו אנשים אנאלפביתיים כדי להשחית במודע כל דבר כתוב בו הם נתקלים- ספרים, שלטי תנועה, שלטי חוצות, שלטי הכוונה וכל חומר כתוב אחר בו הם נתקלים. בשלב זה כבר לא ניתן היה להתעדכן במה שקורה בעולם, הואיל ובגלל המגיפה כל אמצעי התקשורת כבר לא פעלו. הוא שיער לעצמו כי מה שקרה בישראל, התרחש בכל העולם, ונזכר בכאוס הגדול ובשריפות הענק ובעשן המיתמר מהן, שהתפשטו בעיר שלו ובכל היישובים שהצליח לראות, עד לקו האופק. תוך זמן קצר חדלו הרשויות מלתפקד לחלוטין והמגיפה החדשה גרמה לקריסה טוטאלית של כל החברות האנושיות. האינטרנט הפסיק לעבוד, לכסף כבר לא הייתה משמעות, האנשים הפסיקו ללכת לעבודה והמשטרות והצבאות הפסיקו לפעול ולא היה מי שיאסוף את הגופות הרבות מהרחובות ומהבתים. אנשים רבים שרפו את גופות יקיריהם ואחרים, מיואשים מכל מה שקורה סביבם, הותירו את הגופות להירקב במקום בו מתו. במקביל החל גל התאבדויות חסר תקדים. משפחות שלמות אמרו במודע מילים פתוגניות כדי למות.

לאחר שסיים לכתוב את החלק המתאר את השלב הזה בסיפורו, הוא חכך בדעתו מבלי לדעת באמת באילו מילות פרידה בחרו אותם מתאבדים, שלרשותם היו כה מעט מילים, לומר לאהובים שלהם לפני שהם מחזירים את נשמתם לבורא. האם "שלום לכולם!"?, "להתראות עולם!"? או לחלופין "תזדיין עולם!"? ואולי, בחרו מרבית האנשים במילים אחרות לגמרי, הרבה פחות דרמטיות והרבה יותר אישיות ונוגעות. הוא רצה להאמין שאותם "מתאבדים מבחירה", בחרו במילים כמו "אני אוהב אתכם…" או ווריאציה דומה. זה מה שהוא היה אומר למשפחה שלו, אם רק הייתה לו ההזדמנות לחזור לאחור בזמן ולבחור באופציה הזאת.

נועם נזכר כי תוך זמן קצר החלו כנופיות עברייניות להשחית, להרוס ולהרוג אנשים, סתם כך, ללא כל סיבה. לא היה מי שיעצור אותם. החברה, כפי שהאדם בזמנו הכיר, התפרקה לחלוטין, "ובאותה העת, איש הטוב בעיניו יעשה". העולם הפך למקום פראי ללא חוק. הוא עדיין ראה בעיני רוחו את השכונה בה גדל במגדל העמק עולה באש. הוא אף זכר בצורה מוחשית, מוחשית מדי, כמו קרה זה אך לפני מספר רגעים, את הכנופיה הפראית שהגיעה כאילו משום מקום ורצחה כלאחר יד, את הוריו ואת אחותו הקטנה, כחלק ממסע ההרג וההרס שערכו בכל מקום בו עברו. למרות שהצליח להימלט מהפורעים בעור שיניו, הוא לא יכול היה לשכוח את המראות של אותו היום, בעיקר את התמונה של משפחתו המתה ושל האנשים המיואשים שסביבו נמלטים לכל עבר, רובם ללא הועיל.

עכשיו, כחמישים שנה לאחר פרוץ "מגיפת הפרחים", העריך נועם כי אוכלוסיית העולם מונה מיליונים בודדים בלבד, אולי פחות מכך. רוב האנשים מתו בשלושת המגיפות הגדולות, כבר בשנים הראשונות. רבים מאלו שנותרו בחיים, נהרגו על ידי אנשים אחרים, או לחלופין מהמחלות הזיהומיות הישנות וה-"טובות". בעולם החדש לא היו רופאים ולא היו תרופות. האנשים שהצליחו לשרוד, יצאו מהערים וגרו באיזורים הכפריים ובקומונות חקלאיות משותפות, כמו השבט אליו הוא שייך, כשהם חיים מליקוט מזון ומציד ומתקשרים בשפת הסימנים באופן בלעדי. כל הצעירים היו אנאלפביתיים שאינם יודעים לדבר ושאינם מבינים אף שפה, מלבד שפת הסימנים אותה למדו בצעירותם. כל הידע האנושי הרב שנצבר במהלך הדורות נשכח, כאילו מעולם לא היה קיים, וכל סממני התרבות, כל תרבות, נעלמו כלא היו. האדם חזר, בעל כורחו, לחיות כציד-לקט כמו בתקופה הפרה-היסטורית. כשחשב על כך נועם, עצב גדול כבש יותר ויותר חלקים בליבו.

ממרומי גילו ומהפרספקטיבה הייחודית שהייתה לו על החיים בשל ניסיונו, הבין נועם, כי אימא טבע לחצה על כפתור ה-Reset והחזירה את האדם למקומו הראוי בטבע. הטבע עצמו החליט לקרוא תיגר על הקידמה ועל שליטת האדם בעולם, במשאבים שבו וביצורים החיים בו. בתקופה שקדמה למגיפה, מלבד קבוצות מסוימות שנחשבו בזמנו לקבוצות שוליים, לאדם לא היה אכפת שתוך כדי הרחבת מוטת השליטה שלו בטבע שסביבו, הוא הורס אותו, מנצל אותו לרעה ומכחיד מינים רבים של בעלי חיים וצמחים. תחילת המאה ה-21, הייתה נקודת האל-חזור, בה קרא הטבע תיגר על האדם והחליט לפגוע בו ורק בו, באמצעות מה שסימן יותר מכל את התרבות האנושית והשליטה של האדם בסביבתו- היכולת שלו לדבר, היכולת שלו לשמוע והיכולת שלו לכתוב ולקרוא. בעזרת יכולות אלה, למד האדם מטעויות העבר, יצר, הפיק תובנות להמשך והתפתח, ברבות הזמן, כמין השולט בטבע. אך לאדם התברר, בדרך הקשה, כי לא לעולם חוסן. כך, שארית פליטת האנושות חיה לה בעולם חדש, שנבנה על הריסות העולם הישן, מבלי שרובה יכיר כלל את ההיסטוריה המפוארת שלה, או את העובדה שעד לפני מספר דורות לא רב, העולם היה כעפר לרגליה.

לאחר מספר ימים, סיים נועם לכתוב את הזיכרונות שלו. הוא ידע שהכתיבה שלו חסרת תוחלת, הואיל ואין מי שיקרא את שכתב, או יפיק מכך תועלת כלשהיא. וכך שהוא על ערש דווי, עלתה בו המחשבה הקוהרנטית האחרונה לפני שהוא חלף מן העולם-
"איך לא חשבתי על זה קודם. אני הצלחתי לכתוב טקסט שלם בעברית, המכיל מגוון רחב מאוד של מילים פתוגניות, מבלי לחטוף התקף אלרגיה. אני לא מאמין! המגיפה מאחורינו!", וכך, בנשימותיו האחרונות כשכל צעירי השבט מכבדים אותו בדרכו האחרונה, זעק נועם בשארית כוחותיו לקהל הרב שסביבו-
"המגיפה חלפה! המגיפה חלפה!"
אך הקהל שסביבו לא יכול היה להבין מה אומר נועם. המבוגרים שבחבורה היו חירשים והצעירים יותר פשוט לא הבינו עברית, או כל שפה מדוברת אחרת. מבחינתם היה זה גיבוב קולות אקראיים של זקן חולה, לפני מותו בשיבה טובה…


תגיות: , ,
עמי עיני
רציתי להוסיף:
סיפור שונה מסיפורי האחרים (פחות אופטימי...) אך עם רעיון מאוד ייחודי. אשמח לתגובות!
דה-אבולוציה
דרוג הסיפור 5 | 7 מדרגים
Facebook Twitter Google Email

תגובות (3)

TheGirlWhoHatesPhysics
06/02/2018 15:26
TheGirlWhoHatesPhysics

מדהים, אתה כותב בצורה יפהפייה ולגמרי נשאבתי לטקסט. אהבתי מאוד
מזכיר לי את המורה שלי לביולוגיה שתמיד אומרת שזה רק עניין של זמן עד שהעולם ילחץ על כפתור השמדה עצמית, השאלה היא רק איך..

Phoenix
13/02/2018 19:20
Phoenix

יפה!
ניתוח מעולה. איך אנחנו, בני האדם, נופלים ברגע שלוקחים מאיתנו את התקשורת.
בניגוד לסיפורים קודמים, אני דווקא יותר אופטימית ממך ומאמינה ביצירתיות שלנו.
לא יהיה כל כך קל להפיל אותנו.
הסיפור הזה בעל נתח עבה מאוד של סקירה היסטורית. זה הכרחי בשביל להצדיק את הכותרת שבחרת (אגב, כותרת מעולה).
אהבתי מאוד את הסוף כי הגענו למצב האל חזור באדם שאינו יודע כלום על העבר שלו וחזר למצבו החייתי. כנראה שאמא טבע יודעת בדיוק מתי להסיר את המגפה ;)
סיפור מעולה. ממש אהבתי לקרוא.

תודה לך שזכרת אותי וציינת את הסיפור המעולה הזה. הוא ממש שווה קריאה.
אני אחזור לתרדמת שלי.
הלוואי והיה לי את הזמן לשבת, לחלום ולכתוב…

סיפורים נוספים שיעניינו אותך

סיפורים אחרונים
רק שלך 0
מחבר:
תאריך: 23/02/2018
ז'אנר: סיפורי חיים
מונולוג – להמשיך? 0
מחבר:
תאריך: 23/02/2018
ז'אנר: סיפורי חיים
דייג אוהב לדוג 0
מחבר:
תאריך: 22/02/2018
ז'אנר: שירים
אתר סיפורים מאפשר לך לפרסם את סיפוריך חינם, לקרוא סיפורים של אחרים ולקחת חלק בקהילת המחברים הגדולה של האתר. מטרתנו היא ליצור קהילה משתפת, יצירתית ופוריה של כתיבת סיפורים ואנו מזמינים אותך להצטרף אלינו.
אנו מאמינים בסיפורים מקוריים ובתוכן איכותי. שמור על כתיבה נקייה, רהוטה וללא תוכן פוגעני. אנו מקווים שתהנה באתר הן כקורא והן ככותב. כתיבה וקריאה מהנה!
שתף סיפור עכשיו!