"זהו- זה". (לתחרות סיפורים של אאוריקה)

ג'אד וג'וני התקרבו לעבר החור הגדול שנפער בקיר.
החור העלה אבק, אבל הם התקרבו בכל מקרה, סתמו אפיהם ועצמו עיניים.
כשהרגישו שהאבק כבר התפזר הם העזו לפתוח את עיניהם.
שולחן גדול וישן מעץ עמד במרכז החדר, ועליו מכונת כתיבה ישנה מעלה אבק.
הם שיערו שהמכונה מהמאה ה-20, הרי מכונת הכתיבה הייתה מטרתם.
הם בילו את כל חמש עשרה שנות חייהם האחרונות בחיפוש אחריה.
היא נשמרה מהמאה העשרים, בעיירה קטנה, נידחת ולא מתפתחת במיוחד, שבה שלטו אצילים רמים, שכנראה עכשיו כבר נרקבים בקבר.
רק השנה התחילו להתעמק בעיר. טוב, למעשה רק בחצי שנה האחרונה.
אחרי שמצאו גליל ישן, בו מסופר על מכונת כתיבה, שבה תועדו כמה שנים מחייו של שיין ווד.
עכשיו הוא כבר ישן שינה ארוכה- שלעולם לא תיפסק, כמובן. הוא היה בן 73 כשהתחיל לכתוב את היומן. הוא לא חשוב כל כך, אבל המסע שלו כן.
הוא הצליח במשך כמה שנים להסתיר אותה, אבל בן כפר אחד גילה על המכונה.
הוא חשב ששיין הוא מכשף. כמובן שהוא מעולם לא ראה שום מכונת כתיבה, או מכונה משוכללת אחרת. הרי העיר הייתה נידחת. הוא סיפר על המכונה לאצילים. האצילים כמובן ידעו מהי המכונה. הייתה להם אחת כזאת.
אבל הם השתעשעו מהעניין. הם הרגו אותו –כמובן אחרי שעינו אותו- ודרשו לדעת היכן היא נמצאת.
הוא לא גילה להם. הוא כתב את כל העניין מהר, בעודו מתבלבל באותיות –כשניסו לתפוס אותו אחרי שברח. הוא לקח את המכונה והחביא אותה בקיר. מחבוא שמצא לפני כמה שנים, ונכנע לידי האצילים.
הם הרגו אותו מיד, כמובן, אבל המכונה נשמרה.
–
ג'אד וג'וני נגעו בידיים רועדות בקצה המכונה. המתכת הייתה קרה.
"זהו- זה." מלמלה ג'וני.
"זהו- זה." הסכים ג'אד.
"סיימנו."