מכתב לחברה טובה

1995\26\8
.........................
קלרה היקרה,
מה שלומך?
ובכן, אני כותבת לך כדי שתוכלי להבין,
קצת יותר טוב,
את מעשיי,
שלפי דעתך,
היו נחפזים מדיי.
תמיד טענת,
שכדי להיות מאושר\ת
חייב האדם,
למצוא את החצי השני שלו.
שזה כמובן, האהבה.
והצדקתי,
הצדקתי את טענתך,
כי היא נכונה,
לא מתווכת,
אף פעם לא התווכחתי,
במיוחד לא איתך.
האדם שהיה הכי קרוב אליי,
אפילו,
יותר ממשפחתי.

אני אומרת (כותבת) לך,
עכשיו,
שלא עשיתי את זה כי רציתי,
הייתי חייבת,
כי לא רציתי,
לאבד אותך.
אך כפי שאת רואה,
כבר איבדתי אותך.
החברה שבאמת,
הבינה אותי.
ותמיד הייתה שם,
בשבילי.
והצדקתי, הצדקתי את טענתך.
אבל לא לגמרי הסכמתי איתה,
כי,
אדם יכול להיות מאושר,
גם בלי חצי שני.
במיוחד כשכבר יש לו,
את החצי השני.
שזה לפעמיים,
המשפחה.
החברים.
החברות.
אֶילֶה שמצליחים להעלות חיוך בפנינו, גם כשרע לנו.
זה לא בהכרח חייב להיות,
האהבה של,
בן.
זכר.
מין המין הגברי.
כי יש מליון אהבות.
וכול אחת,
לא פחות חשובה מהשנייה.
אז אני בחרתי,
אהבה של חברה,
את.
אבל מעשיי הביאו לכך ש,
איבדתי אוֹתך,
לחלוטין.
ולא התכוונתי,
באמת,
שלא.
כי כיבדתי אוֹתך,
כחברה.
כאחות.
כאחת מהמשפחה שלי.
ואני יודעת שגם את,
הערכת וכיבדת אותי.

אז...
אולי המעשה שעשיתי היה נחפז מדיי,
לפי דעתך.
אך,
עשיתי אותו,
בשבילך,
כי לא רציתי לאבד את החברות בינינו,
כי ידעתי,
שאם שני חברות טובות רבות,
הן לעולם לא יחזרו שוב,
להיות כמו פעם.
גם אם יסלחו זו לזו,
עדיין ישאר סימן,
ממה שהיה,
כמו צלקת.
רק זאת בלתי נראית.

אז קלרה,
תדעי שאת עדיין,
נשארת חברה.
חברה טובה שלי.
גם אם,
לא לגמרי סלחת לי,
או בכלל אפילו לא חשבת על לסלוח לי,
או אפילו לא חשבת עליי.
את נשארת,
עדיין,
חברה טובה.


שלך,
אנה.
שמצטערת כל כך אם מעשיי פגעו בך.