גאווה זו לא קללה-פרק 1.

אני התעוררתי לקולות אמא שלי שצועקת עליי. "תקום כבר! תקום כבר! תקום כבר!" היא חוזרת על דבריה בצעקות מוגברות, כל צעקה חזקה יותר מהשנייה.
"אני קם!" צעקתי גם אני עליה. צעדתי בעייפות רבה לכיור, לקחתי את מברשת השיניים שהייתה כבר כמעט הרוסה, ומרחתי עליה את משחת השיניים הזולה הזו, זאת שאי אפשר לצחצח איתה.
קודם לכן, שטפתי את פניי, אז צחצחתי, ואז הקאתי, כמו בכל בוקר.
לבשתי חולצה מרופטת, של התיכון שלי Sinert, ולבשתי ג'ינס, את נעלי הואנס שלי, היחידות והיקרות לי מהכל, לבשתי אחרי שצחצחתי אותן פעמיים.
לקחתי את הילקוט שלי, שכבר היה בלוי, ויצאתי אל עבר התחנה.
אני שם לב ששחכתי לסרק את שערי הארוך, אני מתאכזב שוב. האוטובוס האדום הגיע. אני נכנס, מחייך למר ארטן, ויושב מאחור, המקום של שון. ככה הרבה אנשים מכנים אותו. אני צוחק לעצמי כשאני חושב על זה. האוטובוס נוסע, ונעצר כל כמה דקות, בכל תחנה.
אני רואה שבאחת התחנות, מחכה מייגן, חיוך עולה על פני, אני מאושר.
"היי מייגן." אני אומר ומחייך אליה חיוך רחב מאוד. "שלום שון!, השנה השנייה שלנו בתיכון מתחילה היום." היא אמרה בחינניות רבה, קול התרגשות בקע ממנה.
"כן, הא." אני מסנן, פחות בהתלהבות. אני רואה שאנחנו מתקדמים לתיכון.
האוטובוס נעצר, אני ומייגן יורדים ממנו ביחד, וצוחקים על משהו, שכבר שחכתי ממנו. אנחנו הולכים הולכים אל עבר השער. 'ברוכים הבאים לתיכון Sinert!' היה כתוב בגרפיטי ענק. סימנים מוסכמים של מדע, וכל מיני ציורים, היו מצויירים על אותו בד שכיסה כמעט חצי מהשער. היינו צריכים לעבור מתחתיו, מגוחך, לגמריי.
כנס תחילת השנה המסורתי מתרחש. אני מבחין בברנדון, משתחצן בקוביות שלו, כל הבנות נמרחות עליו, טוב, זה די מושך, אם הייתי בת, גם אני היית נמרח עליו.
"כולם, אנא מכם, שבו בכיסאות" המנהל אומר ומשתעל. כולם בסופו של דבר יושבים, והוא מתחיל לדבר.
"השנה, בניגוד לשנים הקודמות, את המורים שלכם נציג כעת, ובכן, הראשון, הוא המורה למדעים-מר סטייר, שהולך להיות המורה הראשי למדעים, ורכז המדע המחוזי. כבוד הוא לנו לתת לו למד אתכם-התלמידים המצטיינים במדע ובאומנות-מדעים, כימיה, פיזיקה, וביולוגיה."
"הו כן, בטח, בולשיט". אני מגחך ואומר לעצמי.
"המורה השנייה, היא המורה לשירה ולנגינה!, והיא לא אחרת מאשר גברת איימי!" הפעם, כל הקהל מחא כפיים. גברת איימי, היא מורה אדירה. היא לא אוהבת שקוראים לה בשמות כמו גברת, או מיס, או כל הבולשיט הזה שאמור לתת כבוד למורה. מר סטייר נראה מגוחך לעומתה.
"המורה השלישי, והאחרון של המגמות מדעים ואומנות הוא, ג'ף קלוס! הוא יהווה מורה לאומנות חזותית! ריקוד, ואומנות כמו ציור ופיסול." הוא היה נראה טוב. אני לא אשקר. הזיפים שלו היו מדוייקים במידה, עיניו הירוקות לא בלטו, אלה שקעו בתוכו, הוא היה נראה שמח. הצעיר ביותר מכולם, אפילו מאיימי. הוא היה נראה טוב. לגמריי.
כולם נכנסו לכיתות, רק אני ומייגן לא. אני הצגתי את עצמי בפני ג'ף. "קוראים לי שון. השם משפחה שלי לא כ"כ משנה, כי אז תהיה לי תדמית רעה, בכל מקרה, השנה אני הולך ללמוד איתך. מחול מודרני, וציור." אני אומר לו שבבטן שלי יש פרפרים, אפילו מייגן לא זיהתה את זה.
"הו, נחמד. ולגבי שם המשפחה? אני לא מכיר כאן אף אחד, ויש משפט, שהולך ככה: "אין ילד רע, יש הורים פחות טובים" באמת, אני מאמין בו." הוא אמר לי ואני חייכתי אליו. סוף כל סוף מישהו שאכפת לו ולא שופט אותי רק בגלל המשפחה שלי. אני מחייך לעצמי. אני נכנס לכיתה עם מייגן ורואה כל מיני בנות, ולהפתעתי הרבה גם ברנדון היה שם. אני תהיתי מה לעזעזאל הוא עשה שם, אבל, כמה שיותר בנים, יותר טוב. אני נותן לי מכה במצח. "תעיף את המחשבות האלה מהראש. אתה סטרייט למען השם!" אני אומר לי בלחש. אני ניגש אל ברנדון, ושואל אם אפשר לשבת לידו. הוא לא עונה, אבל הוא גם לא מהסס. הוא רק מסתכל עלי, ואחרי בערך 4 שניות, הוא הנהן לי, שמותר לי לשבת, חייכתי אל מייגן, שהבינה את הסיבה של למה לא לשבת לידה. היא לא לקחה את זה קשה, היא מיד התחברה לחברות שלה, כזאת היא. אני התיישבתי, ומיד אחרי 5 דקות ג'ף, נכנס לכיתה.
המורה קלוס חיכה מספר שניות כדי שיהיה שקט בכיתה. הוא נראה דווקא נחמד, היו לו מן פנים חמודות כאלה שהלמו את הזיפים שלו, פנים כאלה מתוקות שכל דודה הייתה מנשקת אותו ישירות בלחי, הוא היה נראה גדול מאיתנו בהרבה, לפחות בשנתיים או בשלוש שנים.
אני משער לעצמי שהולכת להיות שנה טובה איתו, הוא בטוח לא יהיה המורה הרשע שלנו הפעם.
"שלום" הוא אומר לנו.
הקול שלו העלה לי מיד חיוך על פרצופי, זה היה קול חמוד, וצרוד כזה שדומה לקולות של הזמרים שאני אוהבת
"המנהל שלכם אולי הציג את אותי, אבל אני אציג את עצמי שוב" הוא אומר.
"לא, זה בהחלט מיותר", התפרצתי מתוך החוסר מאס, של הקשקשת- מורים הזו, סבלתי זאת במשך 11 שנים. אני לא מוכן לכך שוב .צחקוקים עלו מהכיתה.
"אם כך, בגישה הזו ידידי, תאלץ להרצות לכיתה על בלט מודרני. אתה מעוניין בכך?"
הוא שואל ומרים את גבתו.
גלגלתי את עייני, שתקתי. לא היה לי משהו חכם להגיד, גם כי לא רציתי להסתבך.
"אוקי, אז שמי הוא ג'ף קלוס" הוא אמר ורשם את שמו על הלוח.
"השנה אלמד אתכם, מחול מודרני וציור" הוא חייך אליהם.
"התקבלתם לבית הספר הזה על פי הכישורים שלכם, אבל הפעם אני הולך לבחון אותם מקרוב, ולנצל את כישרונותיכם בהתאם, למען עתידכם" הוא אומר וחייך אלינו
"אז קומו בבקשה תלמידים" הוא ציווה על כולם.
"התלמידים שהולכים השנה ללמוד ציור, ילכו ימינה וייקחו את הבלוקים ואת שאר ציוד הציור, תלמידי המחול יעזרו להם"
הוא אמר, והמתין שנעשה את משימתו.
"מעולה, עכשיו תבואו אחרי" הוא אמר ויצא מהכיתה, הוא הוביל אותנו אל חדר, שנראה כמו חדר ריקוד.
הוא היה ענק, בעל רצפת פרקט,וגם היה בו באר, ומזרונים, וציוד לריקוד אומנותי, אבל הפרקט, בהחלט היה מרשים יותר מהכל, אך הוא הוסתר על ידי שטיח ענק מניר.
"ציירים, הניחו את הציוד על השטיח מנייר והתיישבו לכם על כיסאות השרפרף.
"אז אתם בטח מנחשים מה אני עומד לעשות" הוא אמר "מכיוון שהפעם זהו שיעור משותף, אני הולך לשלב את הציור שלכם עם הריקוד שלכם. כלומר, ציירים, עליכם לצייר את אחד מהרקדנים בתנועה הכי מתוחכמת שלו, נסו להוסיף רקע, תשאלו מה הרקדן שלכם חושב.
ורקדנים, תשתפו את מה שאתם חושבים, ותעשו את התנועה הכי קשה ומתוחכמת שאתם יכולים לעשות. כך אוכל להתרשם מכם" הוא הסביר.
לעאזאזל, מה זו המשימה המשעממת הזו, רק הציירים מרוויחים כאן.
"אני לא מעוניין להשתתף במשימה" אני אומר לו.
"למה?" ג'ף שואל אותי, די מופתע.
"המשימה הזו, איך לומר, היא משעממת מידי, כשתציע משהו יותר מעניין אני אחזור".
אמרתי ויצאתי מכיתת הריקוד, אני לא מאמין, איזה מורה מטומטם, חמוד, אבל מטומטם.
שמעתי קול של של צעדים. "היי אתה", הוא אומר ומתקדם לעברי, "אסור לך להתחמק מאמצע השיעור שלי", הוא מסביר בנימה כועסת.
"אבל השיעור הזה מאוד משעמם לי", אני מסביר חזרה.
"אין לך ברירה, השנה השניה היא השנה המשעממת בכל שנות הלימודים שלך בתיכון, ובכלל בכל שנות הלימודים שלך כתלמיד, ואתה תיאלץ להתמודד עם זה, ואם לא, אתה יכול להגיד ביי לחלומות שלך, ולהתראות לעתיד המופלא שהיה אמור להיות לך", הוא הביט בעיניי וחייך.
"אה. בטח, עתיד מופלא." אני מגחך.
"בכל מקרה, אני יודע שזו תהיה שנה משעממת, אבל היא לא אמורה לשעמם אותי דווקא בתחום שאני אוהב, ואתה הצלחת כבר להרדים אותי", אמרתי ללא חשש ממנו, בניגוד לשאר המורים שקצת מפחידים אותי, אבל הוא לא העביר לי אפילו קמצוץ אחד של פחד ממנו.
"אוקיי" הוא אמר בנימה סולחת.
"אוקיי?", לא האמנתי שהוא אמר זאת, ציפיתי שהוא יכעס, או יגיד לי משהו כמו ללכת להיענש.
"אתה זה שלא תהיה רקדן מודרני, אתה זה שלא תשתפר, אתה זה שתישאר באותו מקום, אז זה אוקיי" הוא הסביר.
"עכשיו, יש לך צ'אנס אחד אחרון להגיד לי אם אתה מצטרף למשימה, או שמוותר על כך, ובכלל על כל השיעורים שלי השנה. זה בבחירה שלך" הוא אמר, וחייך מעט, כאילו הוא ידע שאני לא אסרב לו.
"בסדר גמור, אני אעשה את המשימה הטיפשית הזו, אם אתה כל כך רוצה" אמרתי ונכנסתי חזרה לשיעור.
אני לא מאמין שהוא הצליח לעודד אותי רק במילים. כלומר, הוא לא הביא לי כסף או משהו. הוא פשוט, הצליח לגרום לי להכנס.
"כל הכבוד לו" אני חושב ואומר בקול בטעות את מחשבותיי. הוא לא אמר דבר, הוא רק חייך.