המסע אל האמת – פרק 1- רוני

פרק 2- חלק א'-
רוני:
הצלצול הגואל.
לא יכולתי לשבת עוד רגע בשיעור חברה, מי בכלל צריך את השיעור המשעמם הזה? הדבר היחיד שתלמידים לומדים בו זה איך לישון בעיניים פקוחות.
אני רצינית, דן, אחד מהחברים שלי, יכול לישון בעיניים פקוחות ועד כמה שהטריק הזה מגניב, הוא גם ממש מלחיץ.
דחפתי את המחברת לתיק והבטתי קדימה, כרגיל- אחותי ישבה בשורה הראשונה ועכשיו פנתה אל המורה. מה הקטע של הילדה הזאת?
"לא לשכוח, יש לכם פה עבודה שצריך להגיש בעוד חודש!" המורה הכריזה. המורה שלנו היא אישה קטנה עם שיער מאפיר ומבט מעצבן שמצליח לאתר את החבר'ה הבעייתיים- כלומר אותי.
דן מצמץ- סימן שהתעורר ושאל על מה העבודה. "עבודת שורשים" הכריזה המורה להתרגשות, "עבודה שמלמדת, מעודדת חקירה.."
"שמעודדת מצב שינה" הערתי וכמה חבר'ה פרצו בצחוק
"אני מקווה בשבילך, רוני, שתגישי את העבודה בזמן" המורה חילקה לנו את דפי העבודה.
יצאתי החוצה ובעטתי בלוקר הקרוב, דן יצא מהכיתה ואיתו גם דנה, מעיין, שיר ורועי. החבורה ה-"מופרעת" של התיכון.
באופן אישי- אין לי מושג למה קוראים לנו ככה, אז אנחנו לא מקשיבים, לא עובדים, לא כותבים… טוב בעצם.. עזבו.
"את תשברי את הלוקר" אמר דן והסיט שיער שחור ממצחו.
"אכפת לי?" שאלתי כשמשכתי בכתפיי, "איך היה לישון שוב?"
"נחמד" הוא חייך, "השלמתי מספיק שעות שינה על לשיעור הרביעי"
"אנחנו גמרנו שיעור שלישי" העירה שיר
"בדיוק"
"מה עם העבודה?" שאלה דנה "איך תעשו אותה? אני כנראה אשב בבית ואחפור על קרובי משפחה שאין לי מושג מי הם…"
"אני אעשה את הדבר הכי פשוט" הודיתי והבטתי לכיוון הכיתה, "אני פשוט אעתיק מאחותי"
בדיוק באותו רגע חן יצאה מהכיתה ואנחנו פרצנו בצחוק, כשעזבה שיר חייכה ואמרה, "הלוואי עלי אחות חרשנית כזאת"
"תאמיני לי" אמרתי וכבר איבדתי את החשק לצחוק, "את לא רוצה להיתקע עם האחות המעצבנת שלי. זה פשוט לא שווה את זה"