דמעות מזהב- פרק 12

משהו קרה לה,היא חיוורת נורא והעיגולים הכהים סביב עיניה הולכים וגדלים.
אני סוגרת את הדלת וטיה מתיישבת על הספה.
אני מתיישבת לידה בעדינות ומניחה את ידי על לחיה.
"אני יודעת שאמרת לי לא לחפש עליו כלום. אבל הייתי חייבת" היא עומדת וקולה משתנק.
לעזאזאל! היא לא הייתה צריכה לחפש עליהם, במיוחד לא עליו!
אבל אני יכולה להבין אותה, אלה ההורים שלה.
"אוי.." אני אומרת בלחש.
"כן, אני מצטערת אליס" היא פורצת בבכי.
אני מחבקת אותה, אני לא יודעת מה היא מצאה, אבל זה בהחלט ערער אותה אם היא ככה בוכה ועוד לידי. היא מנסה לעצור את הבכי שלה, אבל זה חזק ממנה הפעם.
אחרי שהיא מספרת לי את הזוועות שכתבו עליו, שחלקן נכונות בצורה נוראית.
ומספרת לי על התיאוריות שנכתבו על אמא שלה, אני מציעה שנלך למקום כלשהו, אני מרגישה שבית הספר סוגר עליה, עצם העובדה שליאר נוכחת וחברותיה לספסל הלימודים נוכחות באותו המבנה.
אני מנס לחשוב על מקום בלי הרבה אנשים, טיה צריכה להשתחרר ולבכות, היא לא תבכה בחברת אנשים.
"אני יכולה לבוא אלייך?" היא שואלת בלחש.
"בטח מותק!" אני עונה לה בלי להסס.
אני אוספת את הדפים ברשלנות מהשולחן ודוחסת אותם לתיקי.
לובשת מעליי את מעיל העור שלי ונועלת את המשרד.
טיה נסערת, היא נלחמת בדמעות שלה, היא מלאה בכאב, נפשי ופיזי.

גשם ממטיר מעלינו, אנחנו יוצאות במהירות מהרכב ורצות אל פתח ביתי.
"היי סיס" אלישיה עומדת במטבח עם כוס קפה בידה.
טיה נראית מבוהלת.
"רק דקה" אני אומרת לטיה והולכת לכיוון אלישה.
________________
ט.
אליס לוחשת משהו לאישה שנמצאת בביתה, מי זאת?
היא ממש לא דומה לאליס, אז היא לא אחותה.
היא לא נראית מבוגרת, אז זאת לא אמא שלה.
אולי היא חברה שלה?
האשה יורדת במהירות במורד המדרגות שמוביל לקומה התחתונה ומבטה זעוף.
אליס מתקרבת אליי במהירות, "זאת אחותי, אלישיה" היא אומרת בקרירות.
אני מורידה מעליי את המעיל ותולה אותו בכניסה.
אליס הולכת למטבח, "את רוצה תה?" שואלת.
"כן, תודה" אני אומרת והולכת באיטיות אחריה.
אני נשענת על האי במטבחה, אליס עסוקה במלאכת התה.
היא מניחה את שני הספלים על האי, מלאים בתה אדום כדם.
קר לי כל כך, כנראה שגם לאליס כי שפתיה מכחילות.
אליס הולכת לפתע, היא נכנסת לחדרה ויוצאת לבושה בסריג ארוך בצבע שמנת, דומה למה שהביאה לי בשבוע שעבר, ועוד אחד בצבע שחור בידה, זה שהיא לבשה בשבוע שעבר שהייתי כאן.
היא מגישה לי את השחור, "אם קר לך את צריכה להגיד לי" היא אומרת בחיוך.
______
אני הולכת עם טיה לסלון ואנחנו מתיישבות בכבדות על הספה.
הטלפון של טיה מצלצל, יש לה התראה.
"יש לי תור לפסיכיאטר בעוד שעה" היא מכריזה בעצב.
" אני צריכה לצאת עכשיו" היא מוס יפה.
"למה?" אני שואלת וטיה וקמה מהספה.
"אני צריכה לתפוס את האוטובוס, זאת נסיעה ארוך עד לג'ין" קולה רועד, היא חוששת.
"אני אקח אותך" אני אומרת וקמה מהספה.
אני תופסת בידה, היא ממש רועדת.
אני לא יודעת אם היא רועדת מפחד או מקור.
אנחנו שותות במהרה את התה, זאת באמת נסיעה ארוכה עד לבית החולים ג'ין.
"אל תדאגי" אני לוחשת לה וטיה משפילה את מבטה.
"לא הספקנו" היא לוחשת בקול רועד.
אני מחבקת אותה, "אני יודעת מותק, נמשיך אחר כך" אני לוחשת באוזנה.
*************
אני יושבת בחדר ההמתנה כבר חצי שעה, טיה בחדרה של הפסיכיאטרית.
רק כשנכנסו למחלקה שיערותיי סמרו וזיכרונות שהעדפתי לשכוח עלו בי.
טיה יוצאת באיטיות מחדרה של הפסיכיאטרית, מתנשפת בכבדות.
היא עשתה היום הרבה בדיקות.
היא נראית נסערת, היא הולכת באיטיות ועיניה אדומות במקצת.
אני קמה במהירות ומתקדמת אליה.
היא רועדת, "אשפוז בכפייה" היא לוחשת, מבטה הופך למבועת ודמעותיה מתחילות לזלוג.