להיות בבית כלא של פסיכופת פרק 1- החיים בזבל, תקווה ללא אור
בבקשה! תפסיק! האיש במדים השחורים לא הפסיק להצליף בי. בבקשה! זעקתי שוב. הוא לא הפסיק. רק הצליף שוב ושוב ושוב. בכול פעם היה מרגיש שזה חזק יותר מהקודם. הוא לקח אותי בזרועי וזרק אותי לתוך התא שלי, אל הרצפה הקשה והקרה. האוויר היחיד שנכנס היה דרך חלון הסורגים הפצפון שהיה בדלת. היה מחניק אבל כבר התרגלתי. אני עוד אחזור אליך קרטר! צעק אלי. לא בכיתי. אסור לבכות, אחרת מצליפים בך. אני לא הייתי היחידה במקום הנוראי הזה. אבל היחידים שיכולתי לשמוע ולראות אותם היו דני ורון. הם היו קרובים אלי, היינו בכלובים קרובים זה לזה וזו הייתה הנחמה היחידה שלנו. שתי בנות ובן.
אה!! נשמעה זעקה. עכשיו האיש לקח את דני אמרתי לעצמי בעצב. דני המסכנה. זעקות כאב בלתי פוסקות נשמעו חזק וברור. עשר דקות אחרי האיש עבר אל רון וגם הוא לא חסך בצרחות. החיים בזבל. אין שום תקווה. אחרי עשר דקות כואבות לא רק לרון, גם הוא נזרק את תאו בחזרה. האיש יצא, ורק אחרי ששמענו שמונה טריקות דלת הרשינו לעצמנו לדבר. מה נעשה? שאלה דני בייאוש. אני אבוד אמר רון. אני מתה הוספתי. טריקות הדלת החלו להישמע שוב וכולנו נרתענו לקצה התא בפחד, רועדים וחוששים מהבאות. הדלת האחרונה נפתחה וכמעט שנתלשה ממקומה. האם זה מתוך כעס? לא. הרי זה משמחה. האיש תפס עוד ילד. ריחמתי עליו. ההסתגלות למקום לא הייתה קלה בכלל. היי קרטר! צעק אלי האיש. רוצה להיות המדגימה של הילד החדש? כי את הילדה האהובה עלי!
דמעות החלו לעלות בעיני, אך ניגבתי אותן מהר לפני שהאיש יראה.
דלת תאי נפתחה ושוב הסיפור התחיל.
תגובות (3)
ואו.
מדהים.
תיאורים חזקים.
אמל׳ה תמשיכי אעאעאע
הסיפור הזה הוא פשוט מדהים!! ממש מפחיד…