ניסוי ותוצאה פרק 19

די קשה להסביר את כל העניין הזה של רגישות לצבע. בואו נשים את זה ככה:
כשזה מגיע לרגישויות, ניתן לחלק את ההיברידים לחמש קבוצות, אחת לכל חוש.
הקבוצות האלה מתחלקות לתת קבוצות. טאנור שייך לקבוצת ההיברידים שהרגישות שלהם נמצאת בחוש הראייה. בקבוצה הזאת קיימות שלוש תת-קבוצות: תאורה, צבע ומראה. כפי שראיתם, טאנור רגיש לצבע. אני לאומת זאת, עוד לא גיליתי את הרגישות שלי.
למזלי הרב, (ולמזלו של טאנור…כמובן,) יש דרך להפוך את ההשפעה של הרגישות, (זה לא חולף עם הזמן.) אבל זה דורש יצור עם יכולות היפנוטיות, לכן נוכל לרפא אותו רק אם נמצא את המחנה הדרומי ונשיג את אימארה. אבל איך?

בלילה, כששמרתי על כולם בזמן שישנו בתוך מערה, הפכתי בראש שלי בכל מני רעיונות, אבל כולם נראו חסרי תועלת בעליל. תנועה דרך האוויר? לא אפשרי. תנועה על היבשה? בלתי אפשרי בלי מפה או מידע כל-שהו על המיקום של המחנה הדרומי. אני מרגיש כאילו אני מטיח את עצמי באותו קיר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אחרי שמצאנו קרחת יער להתיישב בה, כולם הלכו לישון ואני נשארתי לשמור. אני מניח שהמוח שלי היה עסוק מדי במחשבות כי לא הספקתי להגיב כשיד חסונה לפתה את צווארון החולצה המרופטת שלי והרימה אותי באוויר. "אני ממליץ לך להזדהות לפני שאני מחדיר קליע דרך המוח ש'ך. קול גס פונה אלי. אני מנסה לסובב את הראש אבל קנה אקדח מוצמד לרקה שלי ומאלץ אותי להישאר עם הראש קדימה, כך שאני לא יכול לזהות את התוקף שלי. אני מעלה את הזהות הבדויה הראשונה והמאולתרת ביותר שעולה לי בראש: "לני ג'ונס." למען האמת, הרשו לי לתקן את עצמי בקטע של המאולתרת: לני ג'ונס הוא לא זהות מאולתרת. פעם, לני ג'ונס היה שותף שלי לחדר במחנה חורף במחתרת הצפונית. למען האמת אני מעדיף שלא לחשוב על התקרית המצערת שהייתה לי איתו. "באמת? מכל השמות בעולם בחרת בלני ג'ונס?" היד מרפה ממני ואני בולם את הנפילה על העקבים. "קונור מה אתה עושה פה?" השם שלי. מישהו שמכיר אותי. אני מסתובב ונתקע בפנים של…בהתחלה אני לא מאמין למה שאני רואה. כנראה רק צירוף מקרים או השפעה של החושך אבל…."פרנק?" חברי, או לפחות כך אני מקווה, פרנק, שחשבתי שנהרג בליל החבלה (שנראה כאילו התרחש לפני שנים) עומד לפני, במלוא קומתו, כשהבעה של הלם קפוא על פניו. "מה לעזא-אתה חי?!" אני צועק-לוחש ומתקרב אליו. "כן, אני חי. הכלבים האלה חטפו אותי ועשו עלי ניסויים אבל אני ברחתי." קול התינוק הגברי המוכר שלו מהדהד מהעצים. "אלוהים אדירים אתה חי!" אני מתנפל עליו בחיבוק דוב. (כן, כן, אני יודע…כמה קיטשי…) הוא מוחץ אותי בחזרה וכל האוויר יוצא מהריאות שלי. הוא משחרר אותי ואני מתרחק, מתנשם וצוחק…עד שאני מעיף מבט בזרועות שלו.