ניקו

rachel the killer 18/11/2013 670 צפיות 3 תגובות

"ניקו, מה את יושבת שם בפינה, בואי כבר!" צעקה העירה אותי.
לא שמתי לב שנרדמתי, לא זכרתי שום דבר מאתמול ומהיום, הרגשת כאילו מישהו מחק לי את הזיכרון.
למען האמת זכרתי רק דבר אחד, זאת אומרת אדם אחד: את אחותי.
לאחותי קוראים רובין, היא גבוהה, בלונדינית עם שיער ארוך ורזה מאוד. יותר לא זכרתי שום דבר פרט למקום בו ראיתי אותה לאחרונה- סמטת מייפל ארבעים ושלוש.
"ניקו, קומי כבר." יד הושתה לעברי, אחזתי בה וקמתי, הבטתי בילדה שמולי.
היא הייתה שמנמנה, נמוכה עם שיער שחור קצר, והיא הביטה בי בחיוך כאילו אנחנו מכירות שנים.
"מי את?" שאלתי אותה והחיוך נמחק מפניה.
"ניקו, תגידי מחקו לך את הזיכרון בארץ הממתקים?" היא שאלה אותה וניסתה לחייך אבל נראתה מודאגת.
"איזו ארץ?" שאלתי בבלבול והיא הביטה בי בתדהמה.
"בואי איתי." היא משכה אותי לאיזו פינה והסתכלה בי ברצינות.
"ניקו, איפה אנחנו?" היא שאלה אותי.
"אני לא יודעת, מי את?" שאלתי בניסיון לגלות משהו.
"קוראים לי אליס. אני החברה הכי טובה שלך, זוכרת? אנחנו חברות מהגן!" היא אמרה בייאוש וכשראתה את הבעת פניי היא נאנחה ואמרה: "טוב, אם את באמת לא זוכרת…."
"אני לא זוכרת! אני לא זוכרת כלום, תספרי לי הכל!" ביקשתי ממנה בניסיון להיזכר.
"אוקי, אנחנו נמצאים בארץ אפורה, אני נולדתי כאן אבל את נולדת בארץ הממתקים. היא שטה מעלינו בדיוק פעמיים בחודש, בארץ הממתקים רדפו אחריכם כי הברחתם ממתקים באופן לא חוקי אז אבא שלך הפיל אותך לכאן ואז קפץ אחרייך והתחלתם לגור פה, ומשם זה די היסטוריה… הכרת אותי והכל… אבל אז הרשויות התחילו לרדוף אחריכם, לפני לא הרבה זמן. אז אבא של הבריח אותך למעלה ועלה אחרייך, ולא ראיתי אתכם שנה בערך." אמרה אליס.
"יש לי אחות? קוראים לה במקרה רובין?" שאלתי.
"כן, היא עלתה אתכם אבל לפי מה שהבנתי למעלה עקבו אחריכם ונפרדתם כשחטפו אותה באיזושהי סמטה, עכשיו היא בכלא הכי נוראי בעולם, כלא שחור." אמרה אליס.
"איפה זה?" שאלתי כשאני רוצה להגיע לשם בלי שום עיקובים, להצליח להיזכר בהכל.
"בצד השני של העולם. ספינה לשם יוצאת כל שנה, והפעם הבאה שהיא תצא זה עוד תשעה חודשים." אמרה אליס.
"זה יותר מידי זמן. אין דרך אחרת?" שאלתי בעצב.
"יש אבל היא קשה, דרך המדבריות האדומות, ואז דרך ההרים השחורים." אמרה אליס בעצב.
"אין ברירה, נלך בדרך הזאת!" אמרתי ומיהרתי לקום אבל אליס משכה אותי למטה.
"משוגעת, את לעולם לא תצליחי לעבור את משמר הגבול. בקושי אפשר לצאת מהמועדון בלי להיתפס על ידי המשטרה, את הולכת עכשיו הביתה!" אמרה אליס.
"איפה אני גרה?" שאלתי אותה.
"ברחוב, בסמטה." ענתה אליס בשקט.
"למה?" הזדעזעתי. אין לי בית? לא יכול להיות גרוע יותר.
"כי אבא שלך נעלם, הוציאו אותך מחדר החקירות לפני שבוע ואין לך בית. אבל תיזהרי שהמשטרה לא תראה אותך. אסור לגור ברחובות." אמרה אליס ומשכה אותי בין כמה גרמי בניינים, מעל שלושה גדרות ודרך שני פתח ביוב עד שהגענו לסמטה קטנה.
בדרך שמתי לב שהכל היה אפור, הבניינים, הכביש, בגדי האנשים, האורות בחלונות…. אפילו השמיים שהמטירו גשם קל שהלך והתחזק.
"טוב, את נשארת כאן. אני הולכת, מחר בבוקר אני אבוא לראות מה איתך, ושלא תעזי ללכת לשום מקום!" אמרה אליס ונעלמה, משאירה אותי לרעוד בקור.
היה לי קר, ממש קפוא. הגשם התחזק והצבע האפור של השמיים התכהה, במשך כל שתי דקות עברה מכונית משטרה ולא הצלחתי להירדם כי פחדתי שהרגליים שלי יחליקו לרחוב ויראו אותם, היה לי צפוף מאוד ובסופו של דבר נכנסתי לתוך פח ריק ונרדמתי כשקולות של מכוניות חולפות וסירנות משטרה מלוות את מחשבותיי הטרודות לגבי אחותי ולגביי העבר שלי.


תגובות (3)

זה מאוד יפה! מאוד אהבתי ;-) יש המשך?

18/11/2013 10:23

כן אני בדיוק עובדת עליו

18/11/2013 10:32

מהמם :)

17/03/2014 20:11
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך