פרי החשכה ~ פרק 2

שבוע לאחר האירוע הזה אני לא הפסקתי לחשוב על החלום הזה. כל פעם מחדש הקבר של מי שכנרה אח שלי מופיע לי בחלומות שוב, ושוב ושוב…וכל פעם שדיברתי עם אמא ואבא אני פחדתי לספר להם על זה. כל פעם שהאיש עם הסכין מופיע לי בחלומות אני חושבת על כריס. איך בכלל הרגו אותו? למה אמא ואבא אף פעם לא סיפרו לי? האם כדאי לי בכלל לדבר על זה עם מישהו? הרי אין לי חברים כדי לשתף את זה איתם, וגם אם היו לי כמה חברות שהייתי מספרת להן תוך יומיים כל בית הספר היה יודע…לא תיארתי לעצמי מה לעשות עכשיו.
לכל השאלות האלה אין לי תשובות הגיוניות בכלל. לפני שלושה ימים הייתה לי תיאוריה משונה שכריס הוא באמת אחי והרגו אותו בסכין הזאת שהוא החזיק בידו וקברו אותו בבית הקברות שהייתי בו בחלום הזה, ובגלל שהם לא ביקרו אותו בקבר הוא התרגז ובא לרדוף אותם וכשראה שנולדה לו אחות קטנה הוא החליט לרדוף אותי. זאת תיאוריה נוראה אבל אולי גם אמיתית, ואם אני לא אספר שום דבר להורים אני גם בחיים לא אדע מי זה 'כריס מונסון' הזה שנולד עם השם המשפחה שלי ומת 6 שנים לפני שנולדתי…ואם אני לא טועה אז היום הוא אמור להיות בן 22. כל השאלות שלי מרגיזות אותי מאוד בגלל שהן נשארות ללא תשובות. כשנכנסתי הביתה שמעתי צעקות. התקרבתי לדלת הסלון ושמעתי את סבא וסבתא רבים. התחבאתי מאחורי הדלת והקשבתי.
"רוברט!" צעקה סבתא. "זה לא יכול להמשך ככה! הנכדה שלנו הופכת למשוגעת! נמאס לי להקשיב לכל סיפורי האימה שלה! אתה לא שם לב שלפעמים היא מסתגרת בשירותים ובוכה? אתה חירש או עיוור? אתה לא מבין שמשהו קורה איתה?"
"קלרה.." אמר סבא בקול מודאג אך מרגיע. "אני מבין שמשהו עובר עליה ואני מסכים איתך לגמרי שזה לא יכול להמשך ככה…אני חושב אולי לדבר עם מארי ואוליבר ונספר להם מה קורה עם הבת שלהם ואולי נתייעץ איתם אם לקחת אותה לפסיכולוג או לא…את מסכימה איתי?"
סבתא הסתכלה עליו במבט מודאג וענתה. "כן אני מסכימה איתך לגמרי."
זה היה סוף השיחה שלהם ואני רצתי לחדר. אני לא בוכה כל כך הרבה כמו שנדמה להם…אולי 3 פעמים. ואת האמת, גם לי נמאס מזה שכל הזמן יש לי סיוטים. ונמאס לי לשמור את הסוד של מה שראיתי בחלום. נמאס לי מהכול! פעם אחת בחיים שלי אני רוצה להבין מה קורה פה!
ביום למחרת הלכתי לבית הספר פעם ראשונה בשנה הזאת מכיוון שרוב הזמן הייתי בבית החולים. כשנכנסתי בשערי בית הספר היה לי חשש שכולם יסתכלו עלי בתור הילדה עם הבעיות הרפואיות המוזרות. וכך היה, כשנכנסתי לבניין אלפי עיניים ננעצו בי ואני התכווצתי מרוב בושה. בצלצול נכנסתי לכיתה והושטתי למחנכת שלי תופס מהרופא שאכן הייתי בבית החולים (לא שאף אחד לא מאמין לזה…) והתיישבתי במקום הקבוע שלי ,הוצאתי את המחברת ציירתי קשקושים חסרי משמעות. לאחר כמה דקות הרמתי את העיניים וראיתי את הבן הכי חתיך בכל השכבה מסתכל עלי. נכנסתי לפאניקה כי אף פעם לא הייתי במצב כזה, אז מהר הורדתי את העיניים למחברת וראיתי חתך על כל הדף מהעיפרון, כנראה מהפאניקה לא שמתי לב. בצלצול להפסקה יצאתי מהכיתה ורצתי במסדרונות לחדר. שם היה שקט ואף אחד לא היה מפריע לי לחשוב על כל אירועי השבוע האחרון. כל הזמן הזה שישבתי בחדר אני הרגשתי שמישהו צופה בי. הייתי בטוחה לגמרי שזאת שוב "הרוח של אח שלי" אבל עדיין זה היה מפחיד. בסוף ההפסקה אני רציתי לצאת, אבל הדלת הייתה נעולה. חיפשתי נואשות דרך לצאת מהחדר אבל החלונות היו מאוד גבוהים ולא יכולתי להגיע אליהם.
"ניקול." קול מוכר להחריד אמר את השם שלי.
הסתובבתי בחדות וראיתי את הבחור החתיך ההוא מהכיתה שלי. הייתה לי בחילה והבטן שלי התהפכה אבל הפעם לא בגלל שפחדתי מהרוח המסתורית אלא מהתרגשות שאני רואה את דניאל כל כך קרוב אלי. הוא חייך אלי ושיניו הלבנות הטילו אור על הפנים שלו המושלמות שלו.
"נבהלת?" הוא שאל.
"אממ קצת…" אמרתי.
"זה נכון מה שאומרים?" שאל.
"תלוי מה אומרים…" אמרתי. "אבל זה שאני תינוקת זה לא נכון אני פשוט רגישה."
"לא טיפשונת, זה שהיית בבית החולים." התכווצתי. לא רציתי לדבר על זה עם אף אחד, אבל החזרתי לו בהנהון ראש.
"מה קרה ששמו אותך שם?" הוא שאל.
"אני לא רוצה לדבר על זה, בסדר?" אמרתי כמעט בצעקה.
שמתי לב שבפינה המקבילה לזאת שאנחנו עומדים יש את העיניים האדומות האלה. העיניים שלי נפערו ללא רצוני.
"מה קרה?!" הוא שאל והסתכל על הכיוון שבו הסתכלתי לפני רגע.
"אממ כלום.." אמרתי בקול לחוץ.
"טוב…מה שתגידי…איך אנחנו נצא עכשיו?" שאל.
"אני לא יודעת…" אמרתי. "המורה המכשפה הזאת תקרע לנו את הצורה."
"לא נורא, מקסימום אני אמציא משהו כדי להוריד מאיתנו את האשמה…" אמר בצחקוק.
"רגע, יש לי רעיון. אני אעלה על הכתפיים שלך ואתפס דרך החלון ואז אמשוך גם אותך כדי שנצא. טוב?" אמרתי.
נעמדנו מול הקיר, טיפסתי על הכתפיים של דניאל והגעתי לחלון, עברתי דרכו וקפצתי על הרצפה. מצאתי סולם ליד הסורגים ועזרתי לדניאל. הוא חייך אלי ולפני שהבנתי מה קורה הוא משך אותי ונישק אותי על השפתיים. הוא הסתובב והלך בנינוחות. נשארתי ככה עומדת עד הצלצול וכשהוא הסתיים רצתי לכיתה שלי ונכנסתי בלי שמישהו שם לב. ראיתי את דניאל מדבר עם החבר'ה שלו וצוחק.
המשך השבוע היה נוראי. דניאל התעלם ממני לגמרי אחרי שנישק אותי והתנהג כאילו אני לא קיימת. הסיפור עם סבא וסבתא היה עוד יותר גרוע. הם דיברו איתי על זה שאני הוזה וכל זה. כל כך רציתי לספר להם על מה שעובר עלי אבל חיכיתי לזמן המתאים. ועוד יותר גרוע קורה לי עם הרוח הזאת. אני כל פעם חולמת על הסכין הנעוצה בבטן שלי. כל פעם אני מתעוררת בצרחות. השינה שלי לא טובה כי אני לא מפסיקה לחשוב לרגע על החלומות שלי. שכבתי במיטה עד שנרדמתי שוב. אני מתעוררת באותו בית קברות כמו תמיד רק שהוא קצת השתנה. אני רואה את אמא ואבא ליד הקבר הלבן. אמא בוכה ואבא מנסה להרגיע אותה. אני רואה איך הרב מכניס את התיבה הלבנה לתוך הבור. אני רואה שוב את הרוח עם העיניים האדמות שעומדת ליד הקבר ומסתכלת על ההורים שלי בשנאה גלויה. הוא קולט אותי ומתקרב, אני מתחילה לרוץ אבל נתקלת בקבר אחר ואני נופלת. הוא שוב נועץ בי את הסכין רק שהפעם לא בבטן, אלא בלב. הדבר המוזר הוא שאני עדיין נושמת, חושבת, ורואה. אני לא מתה ולא מתעוררת בפתאומיות כמו תמיד. אני מסתכלת על הסכין הנעוץ ולא מבינה מה לא בסדר. "שלום לך ניקול…" אמרה הרוח.
נבהלתי כל כך אבל לא יכולתי לזוז.
"איך אתה יודע את השם שלי? מי אתה?" שאלתי.
"אני אח שלך, ניקול. כל כך גדלת. ראיתי אותך בתור תינוקת כמה שנים אחרי שמתתי…" הוא אמר בעצב והראה לי חתך ענקי על הגרון שלו.
"מה קרה לך?" שאלתי מבוהלת.
התעוררתי שוב מזיעה. בוקר. שכבתי על המיטה חצי שעה ולא הייתי מסוגלת לקום. המוח שלי היה עסוק במחשבות. לבסוף קמתי והלכתי לשירותים. חזרתי לחדר וכמעט התעלפתי. כל המיטה שלי הייתה מכוסה בדם. כל כך נבהלתי שיצאתי מהחדר ונכנסתי שוב כדי לוודא שזה יעלם אבל שום דבר לא נעלם. הורדתי את כל הסדינים ושמתי אותם בכביסה אבל המזרן גם היה מכוסה בדם. לא ידעתי מה לעשות עכשיו. רציתי כל כך לספר למישהו על כל מה שקורה לי. הייתי כל כך מתוסכלת…