Everything has changed- chapter 1

נ.מ פבלו
"אני לא מבין מה יש לך נגדה." אמרתי לאבא שלי בזמן שארזתי את המזוודה שלי, מכניס חולצות, מכנסיים, גרביים ועוד כל מיני דברים…
"זה לא שיש לי משהו נגדה, היא פשוט לא מתאימה לך. זה לא מתאים שבנו של ראש העיר יצא עם בת של רקדנית זולה." הוא אמר ברוגע וכבר התחלתי להתעצבן.
"אלה החיים שלי אבא! אני יחליט עם מי אני יצא! וזה שאתה ראש העיר ממש לא אומר שכולם פחות טובים ממך!"
"למה לא הודעת לי?" הוא אמר בחיוך, לא מגיב למה שהטחתי בו עכשיו.
"הודעתי לך שמה?"
"שאתה בן 21! אהה.. אתה לא? אז אתה עדיין באחריותי ואתה תעשה מה שאני יגיד לך! ועכשיו תתכונן כי עוד חצי שעה הנהג אוסף אותך לשדה התעופה." הוא אמר ויצא מהחדר.
ניצלתי את ההזדמנות והרמתי את הטלפון, בקושי עברו שני צלצולים לפני ששמעתי את הקול שלה.
"היי! התגעגעתי!" היא אמרה בשמחה.
"למה התגעגעת? רק היום בבוקר ראיתי אותך!" חייכתי לעצמי כשכבר ציפיתי לתגובה שלה.
"אז לא להתגעגע? פבלו, היום אתה טס, אני רוצה לראות אותך שוב לפני שאתה טס…" היא מלמלה בשקט את החלק האחרון.
"מריאנה, אל תדאגי, אני יבקש מהנהג לעצור אצלך. הוא לא יספר על זה להורים שלי, אני מכיר אותו."
"ממתי אתה קורא לי מריאנה?" היא שאלה וצחקקה.
"סליחה, מרי. רבע שעה אני אצלך. אוהב אותך…"
"כבר מתגעגעת." היא אמרה וניתקנו.
כמו שקבעתי עם מריאנה, מרי, החברה שלי, אחרי רבע שעה נעצרנו ליד הבית שלה.
שיערה החום הארוך נראה בהיר יותר במנורות הלילה הניצבות בפתח ביתה ועיניה החומות נצצו כשהיא התקדמה לכיווני.
"מרי!" צעקתי כשעטפתי אותה בידיי לחיבוק חזק.
"אתה יודע שאני לא אוהבת את הקטע הזה של המטוסים… אין לך דרך אחרת להגיע לשם?"היא שאלה כשהתיישבנו על הספסל ליד ביתה.
"אל תדאגי, תוך שבוע אני חוזר." חייכתי אליה והנהג צפצף לנו, סימן לי שהיינו צריכים ללכת.
"אני צריך ללכת, ביי אמור." אמרתי כשחיברתי את שפתינו לנשיקה. אם רק ידעתי שזאת תהיה האחרונה.
נכנסתי לאוטו, מביט בפעם האחרונה במי שאני הכי אוהב…

—כמה שעות אחרי—

"אמא," אמרתי בשקט, "כן, נחתתי והכל הסדר. אנחנו עכשיו יוצאים לטיול. תקשיבי, נמחקו לי כל המספרים בטלפון ואני לא זוכר אף מספר בעל פה חוץ משלך ושל הבית אז תמסרי למריאנה שהכל בסדר ושאני ינסה לדבר איתה איכשהו. ביי." השארתי לאמי הודעה קולית ויצאתי מדלת החדר.

נ.מ מריאנה
"הלו." עניתי לטלפון כשהוא צלצל.
"הלו? מריאנה זו מורה. יש לי משהו חשוב לספר לך…" שמעתי אותה מתחילה לבכות.
"תעבירי לי את הטלפון אישה" שמעתי את קולו של אביו של פבלו.
"מריאנה אני אומר לך את זה כדי שאחרי זה לא תדבקי אלינו. הודיעו לנו שהטיסה של פבלו התרסקה בלב הים. פבלו מת. אני מבקש ממך לא לשאול שאלות מתי ההלוויה או דברים איישים כי אנחנו לא נספר לך. להתראות."
ניסיתי לעכל את מה שקרה בדקות האחרונות.
איבדתי אותו.
"אמא אני צריכה לדבר איתך" רצתי לזרועותיה של אמי.
"אוי מתוקה גברת ראש העיר הרגע סיפרה לי. אני כל כך מצטערת" בתוך החיבוק החם של אימי יבבתי על כתפיה,
"אני רוצה לעבור"
"עיר? זאת לא תהיה בעיה." היא ידעה כמה זכרונות היו לי ולפבלו בבואנוס איירס.
"לא. מדינה. אני רוצה לעבור ללונדון" אני ופבלו תמיד חלמנו להגיע לשם. יש שם כמו פנימייה שתמיד חלמנו ללכת לשם ביחד…
"הכל בשבילך."

—כעבור שבוע—
עוד לא הספקתי לעכל את זה שפבלו, החבר שלי, זה שהכי אהבתי בעולם, לא נמצא איתי יותר. לא נפרדתי מאף אחד, רק מאמי שליוותה אותי למטוס לפני שיצאה לסיבוב ההופעות שלה. עוד לא קלטתי שאני עולה למטוס לפנימייה יוקרתית בלונדון, בלי פבלו.

נ.מ פבלו
"אמרתי לך שהזונה הקטנה הזאת לא מתאימה לך." אבא שלי אמר בשנייה שנכנסתי לבית.
"על מה אתה מדבר?!? מריאנה היא חברה שלי והיא ממש לא זונה!" צעקתי, והוא צחק.
"אם היא לא זונה, למה היא עזבה את הארץ בשנייה שהלכת?" הוא אמר וצחק עוד יותר.
"היא מה?" שאלתי בשקט, היא לא יכלה לעשות לי את זה…
"היא עזבה אותך! אמרתי לך את זה מההתחלה, אבל למה שתקשיב לי?" הוא אמר ועלה במדרגות למשרד שלו.
היא לא יכלה לעזוב ככה, בלי להגיד כלום.
אני צריך למצוא אותה, אני צריך למצוא את מרי…

אז זה הפרק הראשון, אני ממש מקווה שתאהבו כי יש לי עוד איזה 7 פרקים…
זה הסיפור הראשון שלי פה אז תהיו נחמדים…