my last memory – 4

חזרתי הביתה מותשת אחרי היום הארוך שעבר עליי.
יום מלא בשאלות כמו "את בסדר?" המלוות בדרך כלל בהטיית ראש קלה ובמבט מרחם, התשובה שלי לרוב הייתה "כן אני בסדר" עם הנהון קל בראשי להמחשה, כדי להודיע לכולם שאני לא הילדה השבורה שבוכה כל היום כפי שתיארו לעצמם.
אלו בדרך כלל היו השאלות שצפו סביבי בשנה האחרונה וקצת נמאס לי מכל העניין.

נכנסתי דרך הדלת וזרקתי את המפתחות בפינה שליד מתלה המעילים, הרגשתי איך העייפות לאט לאט משתלטת על גופי, כל מה שאני רוצה עכשיו זה לישון עד הבוקר, חיכיתי לאיחוד הזה עם המיטה שלי כל היום.
עליתי בצעדים כבדים אל חדרי שבקומה השנייה והנחתי את התיק על הכיסא שליד שולחן הכתיבה. בשעה הזאת בדרך כלל אין אף אחד בבית. ההורים בעבודה, נועה בגן ואחי מעמיד פנים שהוא עובד. מה שאומר שיהיה לי כמה שעות של שקט.
קפצתי על המיטה ופרסתי את ידי לצדדים כשלאט לאט עיניי החלו להיעצם אבל לפתע הבטן שלי החליטה להזכיר לי שהיא קיימת והרעישה בקול, באמת כדי שאוכל משהו לפני שאלך לישון.

ירדתי למטה בצעדים קלילים ופתחתי את דלת המקרר, חיפשתי אחר ארוחת הצהריים שלי אבל כרגיל אמא הסתמכה על השניצלים הקפואים שיש במקפיא ולא הכינה משהו אחר לאכול. בלית ברירה חיממתי לעצמי כמה חתיכות במיקרו וכשהכל היה מוכן מזגתי לעצמי כוס מיץ מהמקרר והטבעתי את הצלחת בקטשופ, כי כמובן, איך אפשר בלי. אכלתי באיטיות כשלפתע הפלאפון שלי צלצל, והמספר היה לא מזוהה.
"הלו" עניתי בהיסוס, "היי יפה" נשמע קולה של ירדן מהצד השני, אני אזהה את הקול שלה בכל מקום.
"היי, מה קורה?" עניתי בעודי ממשיכה לבלוס את ארוחת הצהריים שלי.
"אז, זוכרת שהבטחת לפצות אותנו?" שאלה לפתע בקול מתגרה.
הייתי מופתעת שזה הגיע כל כך מהר, הייתי בטוחה שיש לי לפחות שבוע עד שירדן תכריח אותי לפדות את חובי לחברה.
"כן" אמרתי בגמגום, "איך אפשר לשכוח" הוספתי, בהתחשב בעובדה שדיברנו על זה רק היום.
"יופי, היום בשבע מסיבה אצל אורי, אבוא לאסוף אותך בסביבות 18:30 סבבה?" אמרה במהירות.
היססתי לרגע, כבר הרבה זמן שלא יצאתי למסיבה. הייתי בטוחה שהפעם הראשונה בה אצא זה יהיה לאיזה סיבוב בשכונה עם החברים, משהו רגוע. לבסוף הסכמתי, זאת ההזדמנות שלי להראות לכולם שאני עדיין אני ושהמוות של עידו לא שינה אותי.

לאחר שסיימתי לאכול פניתי במהירות את הכלים, עליתי בחזרה לחדר ונכנסתי להתקלח. הבנתי שאם אני רוצה להספיק לישון אז כדאי שאתקלח מעכשיו. שטפתי את גופי תחת המים החמימים כשלפתע שמעתי את דלת הכניסה נסגרת.
אף אחד לא אמור להיות בבית בשעה הזאת, מוזר. סגרתי את הברז והקשבתי בשקט לצעדים של אותו זר שנכנס לי לבית.
צעדיו הכבדים הרעישו על גבי הפרקט והתחזקו כשאשר התקרבו אל גרם המדרגות שמוביל אל הקומה השנייה. הלב שלי התחיל להאיץ, עטפתי את עצמי במגבת ותפסתי בידי את מייבש השיער שהונח ליד הכיור בשביל שאם במקרה ומי שזה לא יהיה יכנס אוכל לחבוט לו בראש. הצעדים התקרבו והידקתי את המגבת סביב גופי
פתחתי את דלת חדר האמבטיה בחבטה, מוכנה לקרב כשלפתע שמתי לב שהפולש הוא בעצם אחי יונתן שהיה נראה מבוהל.
"משוגע אחד, למה אתה נכנס כזה בשקט הבהלת אותי. חשבתי שאתה פורץ" צעקתי עליו ונתתי לו מכה ביד.
"ומה התכוונת לייבש אותו?" הוא צחק וזרק מבט אל עבר מייבש השיער שאחזתי בחזקה בידי.
"לא מצאתי משהו אחר" צחקתי. "בפעם הבאה שאתה נכנס תצעק משהו כדי שאני אדע שזה אתה" אמרתי והנחתי את מייבש השיער בחזרה. "כן המפקדת" אמר ועשה תנועת הצדעה בידו. "ודרך אגב, מה אתה עושה בבית בשעה כזאת?" שאלתי כששמתי לב שהשעון במסדרון מצביע על השעה אחת, כשבדרך כלל הוא חוזר מהעבודה רק בארבע. "פיטרו אותי" אמר באדישות ופנה לחדרו.
"אה" אמרתי, "תהיתי מתי הם יבינו שאתה לא באמת עובד" הוספתי בצחוק וסגרתי במהירות את הדלת כשהוא זרק כרית לעברי.

כשסיימתי להתקלח, לבשתי את הפיג'מה האהובה עליי ונכנסתי במהירות למיטה, מוטב שאשן כמה שעות כדי שיהיה לי כוח למסיבה בערב. אמנם עם כמה שניסיתי לא יכולתי לעצום עין, כאילו בכלל לא הייתי עייפה. המחשבות על מה יקרה בערב הטרידו את מנוחתי, הייתי עסוקה בלדמיין סצנות אפשריות ולנסות לפתור אותם בדרך אלגנטית שלא תוציא אותי מפגרת. הרגשתי צורך להיות מוכנה לכל דבר, היות ועבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה בה יצאתי לבלות.
בין מחשבותיי עברו גם מחשבות עליו, על עידו. דמיינתי אותו יושב על המיטה, מלטף את ראש ומרגיע אותי, אומר שהכל יהיה בסדר ושאני סתם לחוצה. מעניין מה הוא חושב עכשיו שם למעלה, מעניין אם הוא שמח שאני יוצאת או שמא כועס על כך. לא רציתי לחשוב על זה כי אני יודעת שבסוף זה ישכנע אותי לא לצאת, אבל המחשבה עליו כל הזמן חזרה והציקה לי.
עד שלבסוף העייפות הגדולה שאחזה בי הכניעה אותי ונרדמתי.

התעוררתי לאחר כמה שעות, השעון שעל השידה ליד מיטתי הצביע על השעה רבע לשש. וואו, מפתיע שאף אחד לא העיר אותי.
טוב, מוטב שאתחיל להתארגן. הורדתי את השמיכה החמימה מעל לגופי וגל קור עז מכיוון החלון הכה בעורי החשוף וגרם לי לרעוד.
קמתי במהירות וסגרתי אותו ומשם המשכתי לכיוון הארון מקווה למצוא משהו יפה ללבוש. הבטתי על הבגדים התלויים, כשלפתע בינהם צצה אחת החולצות שעידו קנה לי כמתנה. הזיכרונות מאותו היום מילאו את ראשי ודמעה ירדה במורד לחיי. מושלם, בדיוק מה שהייתי צריכה. שלפתי את אחד הג'ינסים שלי וחולצת טי שרט לבנה פשוטה וסגרתי במהירות את הארון כדי שלא אאלץ להביט בחולצה עוד פעם. זה עדיין כואב בכל פעם שאני נזכרת בו אבל אני לא יכולה לתת לזה להשפיע עליי.
התלבשתי ונעמדתי אל מול המראה שתלוי לי הדלת, הבטתי בעצמי מכף רגל ועד ראש. הג'ינס הדהויי בצבע כחול בהיר ישב לי טוב על הגוף והחמיא לי, הידקתי את החולצה הלבנה אל תוך הג'ינס כדי להדגיש את מותניי הצרים ומעל הכל ג'קט עור שחור שהיה אחד מהאהובים עליי. לאחר מכן ניגשתי לאמבטיה במטרה לסדר את השיער המבולגן שלי שיצא מכלל שליטה.
הברשתי אותו לכל אורכו ואז העפתי אותו לצד כדי ליצור את השביל שכל כך אופייני לי. לבסוף התאפרתי קצת והייתי מוכנה.
תחבתי את הפלאפון שלי וקצת כסף לתוך אחד הכיסים האחוריים בג'ינס וירדתי למטה.
כל המשפחה ישבה וצפתה ביחד בטלוויזיה. "לאן את הולכת יפיופה" אמא סובבה את ראשה לכיווני ואחריה כל היושבים בסלון.
"סתם מסיבה אצל אורי" אמרתי בחיוך תמים. "את בטוחה שתסתדרי?" הוסיפה אמא במבט מודאג. "כן אמא, אני בסדר, באמת." אמרתי. "אוקיי, את צריכה שאבא יקפיץ אותך?" אמרה אמא והביטה לעבר אבא שעל פניו נראה שלא היה מרוצה מהמטלה.
"לא זה בסדר, ירדן באה לאסוף אותי" אמרתי וצחקקתי קלות כשאבא הניף את אגודלו באוויר.

לפתע ירדן התקשרה להודיע שהיא מחכה בחוץ. נפרדתי מכולם ואמא לחשה לי שאם רק אצטרך שאתקשר, גם אם זה מאוחר בלילה והם יבואו לאסוף אותי. הנהנתי בראשי ויצאתי מהדלת. מקווה שהכל יהיה בסדר.