אח החורג המפורסם שלי עונה 2 פרק 16 חלק 1 (:

*יום רביעי*
סגרתי את המזוודה שלי, אוספת את המפתח שנייל הביא לי מהמגירה שליד המיטה, ומכניסה אותו לתיק שיהיה איתי בטיסה, שלא ייאבד לי.
אני עדיין לא מבינה, למה המפתח הזה? כנראה שאני אצטרך לחכות ליותר מאוחר היום.
"בייב את מוכנה?" נייל יצא מהשירותים סוגר מאחוריו את הדלת.
"כן, תסגור את המזוודה שלך ונצא" אמרתי לו, מורידה את המזוודה שלי מהמיטה ומעמידה אותה על הרצפה, תופסת את הידית בידי.
"לאב בוא כבר עשר אנחנו נאחר" הסתכלתי בפלאפון שלי, הטיסה בשתיים עשרה, עוד שעתיים.
אם תהיתם למה אנחנו צריכים להיות שם שעתיים לפני, ולא עשר דקות לפני כמו תמיד, זה בגלל שהטייס שלהם בחופשה. ואין מי שיטיס אותנו. אז נייל השיג כרטיסים למחלקה ראשונה במטוס רגיל. זה יהיה נחמד לחזור קצת לשגרה הרגילה שלפני כל הפירסום הזה.
עשיתי סיור בחדר פעם אחרונה, למקרה ששכחתי משהו.
**
זאת הייתה טיסה מתישה, הכיסאות לא היו נוחים בכלל. כנראה שהתרגלתי יותר מדי למטוס הפרטי ולספות שם.
אספתי את התיק שלי בידי וביד השנייה את ידו של נייל. ירדנו מהמטוס ונכנסנו לבפנים. מנסים לסרוק את המזוודות שלנו.
בזמן הזה, חבורה של עשר בנות מצאו את נייל, הם התחילו לצלם אותו ולדבר איתו בזמן שאני אספתי את שתי המזוודות שלנו.
"עדן את יכולה לצלם אותנו?" אחת שאלה והנהנתי לה בחיוך. לקחתי את הפלאפון וצילמתי.
אחרי עשר דקות סיימנו איתם. נייל לקח את המזוודות שלנו מידי.
"ג'ון [ הערת הכותבת: מי ששכחה הנהג של הבנים] מחכה לנו בחוץ" הנהנתי לדבריו של נייל.
לקח לנו זמן למצוא את ג'ון בעיקר שהפאפרצי סינוורו אותנו שזה היה מקשה פי מאה.
לבסוף מצאנו, הכנסנו את המזוודות לבגאז' של הוואן והתיישבתי בפנים, בעוד נייל הלך לקידמת האוטו, לחש לג'ון משהו וחזר אלי.
"איפה המפתח שלך?" הוא חייך חיוך ערמומי והתיישב לידי בשורה השלישית.
"כאן בתיק" הצבעתי על התיק.
הוא הנהן במהירות ועטף את מותני עם ידו, הרשיתי לעצמי להניח את ראשי על חזו ולחבק אותו, הוא נשק לי בראש.
ככה נשארנו בערך עד סוף הנסיעה, עצרנו ליד בית לא מוכר.
"אבל, למה עצרנו כאן?" שאלתי מבולבלת יוצאת מהמכונית ונדהמת מהגודל של הבית הזה.
הוא לא ענה, רק הוציא את המזוודות והודה לג'ון.
התהלכתי מאחוריו, הוא עצר מול הבית , הרעש של המזוודות נעצרות חרק באוזניי.
חיוך עלה על פניו.
"תוציאי את המפתח" הוא אמר.
"אל תגיד לי ש-" התחלתי להגיד אבל הוא קטע אותי. למה יש לי הרגשה שהבית הזה הולך להיות שלנו?